ביום 21.3.2016 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין טל בנלי (ע"א 732/15).
פסק הדין נסוב אודות בנלי שפתח עסק לאלומיניום בשנת 2003, והתנהל מול רשויות המס השונות כבעל העסק. לאורך השנים עד שנת 2009 דווח כמעט תמיד מחזור שנתי "אפס". פקיד השומה ביצע בדיקה צולבת מול לקוחות שונים, פסל את ספרי העסק, וקבע שומות על פי מיטב השפיטה.
בדיונים לרבות בערכאות, נטען כי בנלי הינו בכלל איש קש בעוד שהבעלים האמיתי, הגורם הפעיל בעסק והנהנה מפרותיו הינו בכלל אביו.
לטענת בנלי, אביו הפעיל עליו לחץ לפתוח את העסק על שמו, מאחר והאב לא היה יכול לעשות כן לאור היותו שקוע בחובות.
להלן עיקרי עובדות המקרה הרלוונטיות:
בנלי היה רשום כבעל העסק הן במס הכנסה והן במע"מ. חשבון הבנק של העסק היה על שמו.
העסק נפתח בסמוך לאחר שחרורו של בנלי מהצבא. בנלי אף קיבל אישור מצה"ל למשוך הפיקדון בשל כך. בכספי הפיקדון נרכש ציוד לעסק.
בנלי קיזז הפסדים שעלו מן העסק כנגד הכנסותיו ממשכורת (בתחום המסעדנות), והוא אישית הופיע לדיונים בהשגה.
העסק התנהל מביתו של האב, בעוד שבנלי התגורר מחצית מהתקופה מחוץ לבית הוריו.
ביהמ"ש המחוזי הבין מיד מה האמת מאחורי המצגים, ואף שקבע כי "התנהגותו של בנטלי ראויה לגינוי וקרוב לוודאי שיש בה גם פן פלילי", הרי שמאידך קבע כי אין לו עניין בהענשת מי שהציג עצמו כבעל העסק אף שאינו כזה, אלא "עניין לנו בחיובו של מי שהפיק באמת אותה הכנסה". בסיכומו של דבר נקבע כי האב יחוב בשומות ולא בנלי.
פקיד השומה ערער לביהמ"ש העליון.
ביהמ"ש העליון קובע כך:
"ראשית, טענת המשיבים לפיה בנלי אינו בעל העסק עומדת בסתירה למצג שהציגו בפני רשויות המס, והם מנועים מלטעון אחרת".
לאור יתרונות המס שקיבל בנלי עקב הצגת העסק כעסקו נקבע כי "כעניין של מדיניות שיפוטית לא תשמע טענתו הסותרת כי אינו הבעלים של העסק ואינו חייב במס בגין הכנסותיו"… "סוף מעשה במחשבה תחילה".
לחשש שהציגו באי כוח בנלי לפיו ככל שאיש קש יחוב בהכנסות העסק הרשום על שמו, יביא הדבר להתעצמות התופעה של אנשי קש בידי "מפעילים" שונים – משיב ביהמ"ש העליון כי הרשות נתונה בידי פקיד השומה לגבות המס מהבעלים האמיתי או מאיש הקש, ובלבד שלא יגבה מס כפול.
להלן עמדת ביהמ"ש כנגד טיעונים נוספים שהעלו באי כוח בנלי:
בניגוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה לצורך החיוב במס נדרש כי לנישום תהיה תרומה ממשית להפקת או צמיחת ההכנסה, קובע ביהמ"ש העליון כי:
"גם בהנחה כי מעורבותו של בנלי בעסק היתה שולית… בעל עסק אינו חייב להיות מי שמפעיל את העסק בעצמו "ביגיעה אישית"… לשם איתור הגורם החב במס בגין ההכנסות הנובעות מהעסק, עלינו לזהות את בעל השליטה בעסק, ונקודת המוצא היא כי בעל העסק הרשום, בנלי, הוא החייב במס על הכנסות העסק".
בעניין העובדה כי בפועל ההכנסות בעסק עברו להורי בנלי וכלל לא אליו, כך שנטען כי ישנו כאן "ניכור הכנסה", נכנס ביהמ"ש לניתוח וסקירה קצרים בעניין האבחנה בין "שימוש בהכנסה" לבין "ניכור הכנסה" או "העתקת הכנסה":
"בשימוש בהכנסה": "מקבל הנישום תקבול ובוחר לוותר עליו ולהעבירו לאחר. שכן ההכנסה נתקבלה בידיו והוא עשה בה שימוש "כאוות נפשו". באותה מידה… רשאי היה להשתמש בה בעצמו…"
ב"ניכור הכנסה": "מעתיק הנישום את מקור ההכנסה עצמו, הנכס, לאחר (להבדיל מהעתקת פירותיו לאחר)".
ביהמ"ש העליון מצטט מהלכת מנצור ומאמץ אותה: "סבורים אנו שכדי לנכר הכנסה ולעשותה מלכתחילה מלכתחילה להכנסת הזולת, לא די בהצהרה סתמית המבטיחה כביכול, לזולת את השימוש ואת ההנאה מרכוש מסויים. לשם כך יש צורך, אם לא בהעברת הבעלות, אז לפחות בפעולה משפטית אחרת כגון החכרת הרכוש".
ובענייננו קובע ביהמ"ש כי אמנם התקבולים שזרמו לחשבון הבנק של העסק (שהיה כאמור ע"ש בנלי), אכן הועברו לאימו של בנלי, וממנה לאביו, אלא שלדעת ביהמ"ש יכול היה בנלי להשאירם בידו אך בחר להעבירם. בשל כך עניין לנו ב"שימוש בהכנסה".

לא נסיים מבלי לצטט מספר אמרות מוסר ויהדות של כבוד השופט רובינשטיין:
"…מן המפורסמות היא כי התור לתשלום מסים קטן וגדולה ממנו שיירת מי שאינם רוצים לשלם, והדברים נכתבים במחילת כבודם של המשתייכים לתור המשלמים מרצון. אולי כך טבע האנוש, או רבים מבני אנוש, אך על רשויות המס המצווה והחובה לגבות מס אמת…
נישומים המסתבכים באי אמת, וברשת שטוו בדברי אי האמת – אין מנוס מכך שיילכדו באותה רשת: "בור כרה ויחפרהו ויפֹל בשחת יפעל" (תהלים ז', ט"ז)".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח רן ארצי, ממשרדנו.