מבזק מס מספר 614 - 15.10.2015

ביום 9.9.2015 ניתן בביהמ"ש העליון פס"ד בעניין ינקו וייס (ע"א 805/14). פסק הדין דן בשאלת מועד ההתיישנות להוצאת שומה ע"פ סעיף 145(א)(2) לפקודה. האם רק במועד בו שלח פקיד השומה את השומה (דבר שארע בפועל מספר ימים לאחר חלוף המועד הקובע), או שמא כבמקרה דנן בו הוכח כי מייצג הנישום ראה את השומה ששודרה בשע"מ והנישום ידע על כך, עוד טרם המשלוח (דבר שארע מספר ימים לפני המועד הקובע).
ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה לעניין זה וקבע ששידור השומה למערכת מהווה פעולה סופית וידיעת הנישום לגבי קיומה של השומה שוות ערך למשלוח הודעה על השומה.
לסוגיות נוספות בפס"ד ראה מבזק מס' 526.
ביהמ"ש העליון דחה את פסיקת ביהמ"ש המחוזי ובניתוח מעמיק של הפסיקה בנושא קובע באופן חד משמעי:
"על יסוד כל האמור, אני סבור כי פרשנותם הראויה של סעיפי ההתיישנות בפקודה היא כי מרוץ הזמנים להתיישנות סמכותו של פקיד השומה אינו נקטע כל עוד לא ניתנה החלטה סופית וחתומה של פקיד השומה ונשלחה אל הנישום, וכי אין מקום להכיר בחריגים לקביעה זו המבוססים על ידיעתו של הנישום. זאת , אפילו במקרה שבו הנישום יודע בפועל ובאופן ודאי על קיומה של שומה בעינינו".
נזכיר כי בהלכת סמי הידועה (ע"א 5954/04), נקבעה ההלכה הקובעת כי לא די בהוכחה כי הצו נחתם ע"י פקיד השומה במועד (ע"פ הלכת ביר), אלא שיש להביא את הצו לידיעת הנישום, בתוך המועד.
ובפס"ד העליון יוסי נאמן (ע"א 3929/13) ביהמ"ש העליון הולך צעד נוסף מעבר להלכת סמי. בהלכת סמי כאמור נקבעה ההלכה לפיה האפקטיביות של החלטה מנהלית נעוצה בהבאתה לידיעת האזרח ולפיכך יש להביא לידיעת הנישום כי הוצאה שומה. בפס"ד יוסי נאמן ביהמ"ש מפרש את המושג "להביא לידיעת הנישום" וקובע, כי מועד משלוח ההחלטה ע"י פקיד השומה הוא הקובע, ולא מועד קבלתה בידי הנישום.

סיכום ונקודות ציון:

ראשית נקבע הלכה סופית ומסכמת בסוגייה רווית מאבקים זו: "ההלכה היא כי על מנת שיראו את פקיד השומה כמי שהפעיל במועד את סמכותו להוציא שומה לפי מיטב שפיטתו או להכריע בהשגה עליה, עליו לשלוח את החלטתו הסופית בטרם חלף המועד הקובע, ושומה אשר נשלחה לאחר המועד הקובע תהא בטלה". אין צורך להוסיף פרשנות.

שנית – נעיר למי שלא שם לב כי אין מדובר באחור בהוצאת צו אלא באחור בהוצאת שומה מיטב שפיטה (שומה 03). טענת ההתיישנות עלתה לראשונה רק במהלך הערעור בביהמ"ש. בכל זאת היא נתקבלה !

שלישית, אי אפשר שלא לצטט מדברי ביהמ"ש על אופן התנהלות פקידי השומה המביאים להתדיינויות מיותרות בסוגיה זו:
"המועדים הקבועים בסעיפי ההתיישנות בפקודה מעניקים לפקיד השומה מרווח זמן משמעותי לקבל את החלטותיו בדבר דו"חות שומה עצמית והשגות של נישומים. אי עמידתו של פקיד השומה במועדים אלו היא היוצרת מחלוקות עובדתיות ומשפטיות אשר ניתן היה להימנע מהן בנקל, ואשר עניינן בזוטות כגון המחלוקת במקרה שלפנינו בדבר משמעות כניסת המייצג למערכת. ייטיב המשיב לעשות אם ישקיע את מרצו בהתייעלות שיטות עבודתו, כך שיישלחו השומות במועד ולא תפסיד הקופה הציבורית הכנסות, וכך שדיונים בסוגיות הנוגעות להתיישנות סמכותו לא יגיעו עוד אל פתחיהם של בתי המשפט".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

ביום 9.9.2015 ניתן בביהמ"ש העליון פס"ד בעניין ינקו וייס (ע"א 805/14). פסק הדין דן בשאלת מועד ההתיישנות להוצאת שומה ע"פ סעיף 145(א)(2) לפקודה. האם רק במועד בו שלח פקיד השומה את השומה (דבר שארע בפועל מספר ימים לאחר חלוף המועד הקובע), או שמא כבמקרה דנן בו הוכח כי מייצג הנישום ראה את השומה ששודרה בשע"מ והנישום ידע על כך, עוד טרם המשלוח (דבר שארע מספר ימים לפני המועד הקובע).
ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה לעניין זה וקבע ששידור השומה למערכת מהווה פעולה סופית וידיעת הנישום לגבי קיומה של השומה שוות ערך למשלוח הודעה על השומה.
לסוגיות נוספות בפס"ד ראה מבזק מס' 526.
ביהמ"ש העליון דחה את פסיקת ביהמ"ש המחוזי ובניתוח מעמיק של הפסיקה בנושא קובע באופן חד משמעי:
"על יסוד כל האמור, אני סבור כי פרשנותם הראויה של סעיפי ההתיישנות בפקודה היא כי מרוץ הזמנים להתיישנות סמכותו של פקיד השומה אינו נקטע כל עוד לא ניתנה החלטה סופית וחתומה של פקיד השומה ונשלחה אל הנישום, וכי אין מקום להכיר בחריגים לקביעה זו המבוססים על ידיעתו של הנישום. זאת , אפילו במקרה שבו הנישום יודע בפועל ובאופן ודאי על קיומה של שומה בעינינו".
נזכיר כי בהלכת סמי הידועה (ע"א 5954/04), נקבעה ההלכה הקובעת כי לא די בהוכחה כי הצו נחתם ע"י פקיד השומה במועד (ע"פ הלכת ביר), אלא שיש להביא את הצו לידיעת הנישום, בתוך המועד.
ובפס"ד העליון יוסי נאמן (ע"א 3929/13) ביהמ"ש העליון הולך צעד נוסף מעבר להלכת סמי. בהלכת סמי כאמור נקבעה ההלכה לפיה האפקטיביות של החלטה מנהלית נעוצה בהבאתה לידיעת האזרח ולפיכך יש להביא לידיעת הנישום כי הוצאה שומה. בפס"ד יוסי נאמן ביהמ"ש מפרש את המושג "להביא לידיעת הנישום" וקובע, כי מועד משלוח ההחלטה ע"י פקיד השומה הוא הקובע, ולא מועד קבלתה בידי הנישום.

סיכום ונקודות ציון:

ראשית נקבע הלכה סופית ומסכמת בסוגייה רווית מאבקים זו: "ההלכה היא כי על מנת שיראו את פקיד השומה כמי שהפעיל במועד את סמכותו להוציא שומה לפי מיטב שפיטתו או להכריע בהשגה עליה, עליו לשלוח את החלטתו הסופית בטרם חלף המועד הקובע, ושומה אשר נשלחה לאחר המועד הקובע תהא בטלה". אין צורך להוסיף פרשנות.

שנית – נעיר למי שלא שם לב כי אין מדובר באחור בהוצאת צו אלא באחור בהוצאת שומה מיטב שפיטה (שומה 03). טענת ההתיישנות עלתה לראשונה רק במהלך הערעור בביהמ"ש. בכל זאת היא נתקבלה !

שלישית, אי אפשר שלא לצטט מדברי ביהמ"ש על אופן התנהלות פקידי השומה המביאים להתדיינויות מיותרות בסוגיה זו:
"המועדים הקבועים בסעיפי ההתיישנות בפקודה מעניקים לפקיד השומה מרווח זמן משמעותי לקבל את החלטותיו בדבר דו"חות שומה עצמית והשגות של נישומים. אי עמידתו של פקיד השומה במועדים אלו היא היוצרת מחלוקות עובדתיות ומשפטיות אשר ניתן היה להימנע מהן בנקל, ואשר עניינן בזוטות כגון המחלוקת במקרה שלפנינו בדבר משמעות כניסת המייצג למערכת. ייטיב המשיב לעשות אם ישקיע את מרצו בהתייעלות שיטות עבודתו, כך שיישלחו השומות במועד ולא תפסיד הקופה הציבורית הכנסות, וכך שדיונים בסוגיות הנוגעות להתיישנות סמכותו לא יגיעו עוד אל פתחיהם של בתי המשפט".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

נושא המבזק הנדון הוא זכויות המיסוי במדינות השונות במקרה של הופעות המבוצעות על ידי אמנים זרים בישראל, ובמיוחד כאשר מעניק השירות הינו חברה המעסיקה את אותו אמן זר או חברה בבעלותו ("חברת אמנים").
בעיקרון, על פי הוראות סעיף 2 לפקודה בשילוב עם סעיף 4א לפקודה העוסק במקום הפקת ההכנסה, הכנסתו של אמן זר מהופעה המתקיימת בישראל חייבת במס בישראל. הדין האמור חל גם אם בעלת ההכנסה היא חברת אמנים הקשורה בהסכם עם מפיק ישראלי, והיא זו המעסיקה את האמן.
זכויות המיסוי האמורות מקבלות ביטוי ספציפי באמנות המס עליהן חתומה ישראל, גם באלו המבוססות על מודל ה- OECD וגם באמנת המס עם ארה"ב. ראשית נציין, כי לעמדתנו ובמקביל לדיון בהשלכות הוראות האמנות על מיסוי ספורטאים או אמנים, ניתן לטעון כי במקרים מסוימים חלק ההכנסה המשולמת על ידי המפיק הישראלי אינו חייב במס בישראל כלל משום שיש לראותו כמופק בחו"ל, במיוחד כאשר מרכיב ההכנה המבוצעת בחו"ל הינו מהותי (ראה מבזקנו מספר 459).
סעיף 17 לאמנת המודל (ובהתאם מרבית האמנות של ישראל המבוססות על אמנת המודל) קובע זכות מיסוי ראשונה למדינת המקור – היא המדינה בה מבוצעת ההופעה – ובד"כ ללא מגבלה כלשהי. זכות זו קיימת גם ככל שאותה הכנסה מתקבלת על ידי חברת אמנים.
אמנת המס עם ארה"ב שונה בהקשר זה וגם זכויות המיסוי העולות בהקשר למקרה המתואר.
סעיף 18 לאמנה (בדרנים ציבוריים) מעניק זכות מיסוי ראשונה למדינת המקור כאשר מדובר בשירות הניתן ישירות על ידי האמן (תוך מגבלת סכום הקבוע בסעיף). ככל שמדובר בחברת אמנים, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 19 (סעיף זה חל גם על הכנסות אחרות שאינן מהופעה ציבורית):
סעיף 19(1) מעניק בעיקרון את זכות המיסוי הראשונה למדינת המקור (ישראל בדוגמא), על ידי כך שנקבע בו כי אין מדובר ברווחי עסקים ומשכך מתייתר הצורך בקיומו של מוסד קבע במדינת המקור בכדי לאפשר את זכות המיסוי בה. יחד עם זאת, זכות המיסוי מותנית:
ראשית, יש צורך כי הסכם ההתקשרות או הנסיבות מעידים על כך כי מזמין השירות (הלקוח/מפיק הישראלי) קבע את זהות האמן שיופיע בישראל. לא כך הדבר אם מפיק ישראלי התקשר למשל בעסקה עם חברת אמנים אמריקאית, לפיה מתחייבת חברת האמנים להעניק מספר הופעות בישראל כאשר היא בוחרת את זהות האמן. שאלה מעניינת בהקשר זה היא מה הדין בו המפיק הישראלי בוחר קבוצה של אמנים פוטנציאלים ואילו ההחלטה בדבר זהות האמן הספציפי בכל הופעה מתקבלת על ידי חברת האמנים.
התנאי השני הוא כי חברת האמנים שילמה לאמן תמורה עבור ההופעה, במישרין או בעקיפין. נשאלת השאלה האם הכוונה היא רק לאופן התשלום (לצד שלישי וממנו לאמן, למשל) או גם לסיווגו (למשל, תשלום שכר או דמי ניהול, ואף חלוקת דיבידנד מחברת אמנים שבבעלותו). בנוסף, נקבע שתנאי זה אינו נבחן אם מקבל התשלום הוא תושב אחת משתי המדינות המתקשרות (ישראל או ארה"ב) הנתון למס על אותה הכנסה. מכאן ניתן ללמוד למשל, שאם מדובר בחברת אמנים אמריקאית שבבעלותו של אותו אמן (שגם הוא תושב ארה"ב או בנסיבות מסוימות אף תושב מדינה שלישית) והיא אינה משלמת לאמן עבור ההופעה, אלא צוברת את רווחים ועושה בהם שימוש אחר (למשל השקעה בנדל"ן), אין חובת תשלום מס בישראל. כמו כן, גם אם משולמת תמורה כלשהי לאמן והוא נתון למס במדינת מושבו (ארה"ב), לא תחול חבות במס בישראל, גם אם שיעור המס בארה"ב נמוך יותר מזה שהיה משולם בישראל.

חשוב להדגיש: סעיף 19(2) קובע שסעיף 19(1) (המאפשר את זכות המיסוי במדינת המקור) לא יחול אם הוכח לרשות המוסמכת בישראל שאין בהקמת החברה ובקיום הפעילות באמצעותה בכדי להפחית במסי הכנסה. מאחר ומסי ההכנסה הנדונים במסגרת האמנה הם מס ישראלי או אמריקאי, נראה כי כאשר מדובר בחברה אמריקאית החבה במס בארה"ב, לא יחול סעיף 19(2) ועל כן יחול סעיף 19(1).
המשמעות היא שלילת זכות המיסוי לישראל.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

נושא המבזק הנדון הוא זכויות המיסוי במדינות השונות במקרה של הופעות המבוצעות על ידי אמנים זרים בישראל, ובמיוחד כאשר מעניק השירות הינו חברה המעסיקה את אותו אמן זר או חברה בבעלותו ("חברת אמנים").
בעיקרון, על פי הוראות סעיף 2 לפקודה בשילוב עם סעיף 4א לפקודה העוסק במקום הפקת ההכנסה, הכנסתו של אמן זר מהופעה המתקיימת בישראל חייבת במס בישראל. הדין האמור חל גם אם בעלת ההכנסה היא חברת אמנים הקשורה בהסכם עם מפיק ישראלי, והיא זו המעסיקה את האמן.
זכויות המיסוי האמורות מקבלות ביטוי ספציפי באמנות המס עליהן חתומה ישראל, גם באלו המבוססות על מודל ה- OECD וגם באמנת המס עם ארה"ב. ראשית נציין, כי לעמדתנו ובמקביל לדיון בהשלכות הוראות האמנות על מיסוי ספורטאים או אמנים, ניתן לטעון כי במקרים מסוימים חלק ההכנסה המשולמת על ידי המפיק הישראלי אינו חייב במס בישראל כלל משום שיש לראותו כמופק בחו"ל, במיוחד כאשר מרכיב ההכנה המבוצעת בחו"ל הינו מהותי (ראה מבזקנו מספר 459).
סעיף 17 לאמנת המודל (ובהתאם מרבית האמנות של ישראל המבוססות על אמנת המודל) קובע זכות מיסוי ראשונה למדינת המקור – היא המדינה בה מבוצעת ההופעה – ובד"כ ללא מגבלה כלשהי. זכות זו קיימת גם ככל שאותה הכנסה מתקבלת על ידי חברת אמנים.
אמנת המס עם ארה"ב שונה בהקשר זה וגם זכויות המיסוי העולות בהקשר למקרה המתואר.
סעיף 18 לאמנה (בדרנים ציבוריים) מעניק זכות מיסוי ראשונה למדינת המקור כאשר מדובר בשירות הניתן ישירות על ידי האמן (תוך מגבלת סכום הקבוע בסעיף). ככל שמדובר בחברת אמנים, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 19 (סעיף זה חל גם על הכנסות אחרות שאינן מהופעה ציבורית):
סעיף 19(1) מעניק בעיקרון את זכות המיסוי הראשונה למדינת המקור (ישראל בדוגמא), על ידי כך שנקבע בו כי אין מדובר ברווחי עסקים ומשכך מתייתר הצורך בקיומו של מוסד קבע במדינת המקור בכדי לאפשר את זכות המיסוי בה. יחד עם זאת, זכות המיסוי מותנית:
ראשית, יש צורך כי הסכם ההתקשרות או הנסיבות מעידים על כך כי מזמין השירות (הלקוח/מפיק הישראלי) קבע את זהות האמן שיופיע בישראל. לא כך הדבר אם מפיק ישראלי התקשר למשל בעסקה עם חברת אמנים אמריקאית, לפיה מתחייבת חברת האמנים להעניק מספר הופעות בישראל כאשר היא בוחרת את זהות האמן. שאלה מעניינת בהקשר זה היא מה הדין בו המפיק הישראלי בוחר קבוצה של אמנים פוטנציאלים ואילו ההחלטה בדבר זהות האמן הספציפי בכל הופעה מתקבלת על ידי חברת האמנים.
התנאי השני הוא כי חברת האמנים שילמה לאמן תמורה עבור ההופעה, במישרין או בעקיפין. נשאלת השאלה האם הכוונה היא רק לאופן התשלום (לצד שלישי וממנו לאמן, למשל) או גם לסיווגו (למשל, תשלום שכר או דמי ניהול, ואף חלוקת דיבידנד מחברת אמנים שבבעלותו). בנוסף, נקבע שתנאי זה אינו נבחן אם מקבל התשלום הוא תושב אחת משתי המדינות המתקשרות (ישראל או ארה"ב) הנתון למס על אותה הכנסה. מכאן ניתן ללמוד למשל, שאם מדובר בחברת אמנים אמריקאית שבבעלותו של אותו אמן (שגם הוא תושב ארה"ב או בנסיבות מסוימות אף תושב מדינה שלישית) והיא אינה משלמת לאמן עבור ההופעה, אלא צוברת את רווחים ועושה בהם שימוש אחר (למשל השקעה בנדל"ן), אין חובת תשלום מס בישראל. כמו כן, גם אם משולמת תמורה כלשהי לאמן והוא נתון למס במדינת מושבו (ארה"ב), לא תחול חבות במס בישראל, גם אם שיעור המס בארה"ב נמוך יותר מזה שהיה משולם בישראל.

חשוב להדגיש: סעיף 19(2) קובע שסעיף 19(1) (המאפשר את זכות המיסוי במדינת המקור) לא יחול אם הוכח לרשות המוסמכת בישראל שאין בהקמת החברה ובקיום הפעילות באמצעותה בכדי להפחית במסי הכנסה. מאחר ומסי ההכנסה הנדונים במסגרת האמנה הם מס ישראלי או אמריקאי, נראה כי כאשר מדובר בחברה אמריקאית החבה במס בארה"ב, לא יחול סעיף 19(2) ועל כן יחול סעיף 19(1).
המשמעות היא שלילת זכות המיסוי לישראל.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

בעת ביצוע פעולה כפויה במקרקעין ע"י רשות מוסמכת, עשויות להיות מספר השלכות מס לבעלי המקרקעין (וגם לבעלי מקרקעין סמוכים) שנפגעו כתוצאה מהפעולה.
פעולה זו עשויה להיחשב כמכירה רגילה, כהפקעה, בין בתמורה ובין שלא בתמורה או כחליפין בכפייה. השלכות המס לפי חוק מיסוי מקרקעין, של פעולות אלו ועל הפיצוי המתקבל בגינם – פורטו על ידנו במבזק 558.
הפקעה המבוצעת על חוק התכנון והבניה, לצורכי ציבור, דורשת שינוי ייעוד הקרקע בתוכנית ונעשית בשני שלבים; בשלב הראשון מאושרת תוכנית המייעדת את המקרקעין לצורכי ציבור ובשלב השני מבוצעת ההפקעה עצמה.

בהתאם לכך נקבע כי הפיצוי בגין ההפקעה עשוי להינתן כפיצוי דו-שלבי; תחילה בגין הפגיעה שנגרמה לקרקע עקב שינוי היעוד וזאת לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה שמשולם ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ואילו השני הינו בגין ההפקעה עצמה והוא משולם ע"י הרשות המקומית.
בניגוד לפיצוי המתקבל בגין ההפקעה עצמה, אשר מהווה מכירה וממוסה לפי חוק מיסוי מקרקעין (ב -50% משיעור המס המלא), הרי שנקבע בפסיקה כי פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הינו אירוע הוני הממוסה לפי חלק ה' לפקודת מס הכנסה כרווח הון (וראו הרחבה במבזק 474).
בהלכת ויז'ניץ, אשר ניתנה השבוע (ע"א 1829/13) נדון מקרה שבו הגיעה ישיבת ויז'ניץ (להלן: "הישיבה") להסכם עם עיריית ירושלים על מספר מרכיבי פיצוי בגין פגיעה והפקעת זכויותיה במקרקעין שבבעלותה.
במסגרת ההסכם נקבעו, תוך הסתמכות על הערכת שמאי, מרכיבי הפיצוי הבאים:
1. פיצוי בגין פגיעה בנכסי הישיבה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה .
2. פיצוי בגין ההפקעה של זכויות הישיבה במספר חלקות.
3. פיצוי בגין הפקעת זכויות הישיבה במספר חלקות שלא נכללו בהפקעה שבתוכנית.
4. הוצאות משפטיות ואחרות.
מנהל מסמ"ק ביקש לקבוע כי פיצוי מס' 3 מהווה למעשה מכר מרצון לעירייה ועל כן חייב במס מלא. כמו כן טען כי משום שחלפו 3 שנים המתחילות להיספר לשיטתו, לפי תוכניות קודמות שחלו על המקרקעין הרי אין הישיבה זכאית לפיצוי מלא לפי סעיף 197, כפי שקובע ההסכם.

בית המשפט העליון בחן מהי מהותה הכלכלית של העסקה שנערכה בין הישיבה לעירייה וקבע כי על ההסכם חלה חזקת הכשרות והחוקיות, אשר אמנם ניתנת לסתירה, אך לא רק שלא הובאו ראיות לסתירתה אלא חלוקת ההסכם ל – 4 ראשי פיצוי מעוגנת היטב בחוות הדעת שניתנה לעירייה, על פי הזמנתה ע"י שמאי מטעמה.
בהתאם לכך קיבל בית המשפט העליון את ערעור הישיבה מבלי להתייחס כלל לכל פרטי הטענות שהעלה מנהל מסמ"ק בעניין דיני התכנון והבניה וזאת לאור מסקנתו כי ההסכם משקף את מהותה הכלכלית – האמיתית של העסקה.
לסיכום דבריו מביע בית המשפט את דעתו לפיה יתכן ויש מקום לגבש ולפרסם נוהל סדור לגבי אופן מיסוי הסכמים לתשלום פיצויי הפקעה, תוך תאום עם הגורמים הנוטלים חלק בתהליך ההפקעה.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לעו"ד ורו"ח אהרון צ'יסמדיה, ממשרדנו.

בעת ביצוע פעולה כפויה במקרקעין ע"י רשות מוסמכת, עשויות להיות מספר השלכות מס לבעלי המקרקעין (וגם לבעלי מקרקעין סמוכים) שנפגעו כתוצאה מהפעולה.
פעולה זו עשויה להיחשב כמכירה רגילה, כהפקעה, בין בתמורה ובין שלא בתמורה או כחליפין בכפייה. השלכות המס לפי חוק מיסוי מקרקעין, של פעולות אלו ועל הפיצוי המתקבל בגינם – פורטו על ידנו במבזק 558.
הפקעה המבוצעת על חוק התכנון והבניה, לצורכי ציבור, דורשת שינוי ייעוד הקרקע בתוכנית ונעשית בשני שלבים; בשלב הראשון מאושרת תוכנית המייעדת את המקרקעין לצורכי ציבור ובשלב השני מבוצעת ההפקעה עצמה.

בהתאם לכך נקבע כי הפיצוי בגין ההפקעה עשוי להינתן כפיצוי דו-שלבי; תחילה בגין הפגיעה שנגרמה לקרקע עקב שינוי היעוד וזאת לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה שמשולם ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ואילו השני הינו בגין ההפקעה עצמה והוא משולם ע"י הרשות המקומית.
בניגוד לפיצוי המתקבל בגין ההפקעה עצמה, אשר מהווה מכירה וממוסה לפי חוק מיסוי מקרקעין (ב -50% משיעור המס המלא), הרי שנקבע בפסיקה כי פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הינו אירוע הוני הממוסה לפי חלק ה' לפקודת מס הכנסה כרווח הון (וראו הרחבה במבזק 474).
בהלכת ויז'ניץ, אשר ניתנה השבוע (ע"א 1829/13) נדון מקרה שבו הגיעה ישיבת ויז'ניץ (להלן: "הישיבה") להסכם עם עיריית ירושלים על מספר מרכיבי פיצוי בגין פגיעה והפקעת זכויותיה במקרקעין שבבעלותה.
במסגרת ההסכם נקבעו, תוך הסתמכות על הערכת שמאי, מרכיבי הפיצוי הבאים:
1. פיצוי בגין פגיעה בנכסי הישיבה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה .
2. פיצוי בגין ההפקעה של זכויות הישיבה במספר חלקות.
3. פיצוי בגין הפקעת זכויות הישיבה במספר חלקות שלא נכללו בהפקעה שבתוכנית.
4. הוצאות משפטיות ואחרות.
מנהל מסמ"ק ביקש לקבוע כי פיצוי מס' 3 מהווה למעשה מכר מרצון לעירייה ועל כן חייב במס מלא. כמו כן טען כי משום שחלפו 3 שנים המתחילות להיספר לשיטתו, לפי תוכניות קודמות שחלו על המקרקעין הרי אין הישיבה זכאית לפיצוי מלא לפי סעיף 197, כפי שקובע ההסכם.

בית המשפט העליון בחן מהי מהותה הכלכלית של העסקה שנערכה בין הישיבה לעירייה וקבע כי על ההסכם חלה חזקת הכשרות והחוקיות, אשר אמנם ניתנת לסתירה, אך לא רק שלא הובאו ראיות לסתירתה אלא חלוקת ההסכם ל – 4 ראשי פיצוי מעוגנת היטב בחוות הדעת שניתנה לעירייה, על פי הזמנתה ע"י שמאי מטעמה.
בהתאם לכך קיבל בית המשפט העליון את ערעור הישיבה מבלי להתייחס כלל לכל פרטי הטענות שהעלה מנהל מסמ"ק בעניין דיני התכנון והבניה וזאת לאור מסקנתו כי ההסכם משקף את מהותה הכלכלית – האמיתית של העסקה.
לסיכום דבריו מביע בית המשפט את דעתו לפיה יתכן ויש מקום לגבש ולפרסם נוהל סדור לגבי אופן מיסוי הסכמים לתשלום פיצויי הפקעה, תוך תאום עם הגורמים הנוטלים חלק בתהליך ההפקעה.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לעו"ד ורו"ח אהרון צ'יסמדיה, ממשרדנו.

ביום 23/8/2015 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (בל 51434-12-13) את תביעתו של יוסף אבו עאמר (להלן: המבוטח) וקבע כי בנסיבות עבודתו ואף שנקבע שהוא "עובד לשעה" הרי אין לראותו "כעובד לשעה" לצורך רישומו במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אלא כעובד שכיר שזכאי לתשלום דמי פגיעה.
רקע חוקי

• עובד לשעה – לפי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי ולפי התקנות, הוא מבוטח שהקשר בינו לבין מעסיקו הוא לתקופה שאינה עולה על שבעה ימים רצופים.
  חובת הרישום ותשלום דמי הביטוח הם כדלקמן:
  1. "עובד לשעה" בעבודה שאינה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק, משלם את דמי הביטוח בעד עצמו.
  2. "עובד לשעה" בעבודה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק: אם כלל מספר שעות העבודה אצל אותו מעסיק אינו עולה על 4 שעות לשבוע, משלם את דמי הביטוח בעד עצמו. אם מספר שעות העבודה אצל אותו מעסיק עולה על 4 שעות, המעסיק חייב בניכוי ובתשלום דמי הביטוח בעדו.
• מכוח תקנות הרישום חלה על "עובד לשעה" חובת רישום מיד עם תחילת עבודתו, ואם נפגע בעבודה וביום התאונה לא היה רשום כחוק במל"ל תידחה תביעתו לדמי פגיעה על הסף.
  רקע עובדתי
  1. המבוטח נפגע ביום 18.8.2013 ביום הראשון לעבודתו, במהלך ביצוע עבודות הריסה ושיפוצים בבית אבות בכפר סבא מטעם הקבלן במקום.
  2. בגין המבוטח לא שולמו דמי ביטוח, ולכן המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה המשפטית, מה היה מעמדו בעת התאונה.
  3. המבוטח טען שיש לראות בו "עובד" של הקבלן, ואילו הקבלן טען כי המבוטח הוא "עובד לשעה" או "עובד עצמאי" ולכן חובת הרישום והתשלום חלה על המבוטח.
  4. לאור העדויות שנשמעו בביה"ד עלתה התמונה שהמבוטח נשכר לעבוד עבור אדם בשם אברהם צדוק (להלן: הקבלן) למספר ימים שלא יעלה על שבוע, וגם טרם התאונה המבוטח עבד אצל הקבלן לימים בודדים מעת לעת.
  דיון והחלטה
  ביה"ד מציין כי אין לראות במבוטח כעצמאי כפי שנטען לחילופין ע"י הקבלן.
  המאפיין המרכזי של עצמאי הוא קיומו של עסק הכולל סיכוי לרווח וסיכון להפסד, ויסוד זה לא הוכח. העובדה כי המבוטח עסק בעבודות כלליות אינה תומכת במסקנה כי היה עצמאי בעל עסק.
  "מהתיאור עולה כי אכן התובע היה מעין "שכיר יום", היינו שאינו עובד באופן קבוע אצל מעסיק מסויים, אלא שהוא מוצא את פרנסתו מהעמדתו לשירותים של מעסיקים משתנים ובפועל השתכרותו תלויה בשאלה אם מצא עבודה ולכמה זמן, כך שאין בעבודתו יסוד של יציבות. מבחינה זו, אכן יש לראות בתובע כ"עובד לשעה".

זאת ועוד, מהעדויות שנשמעו עולה כי התובע נשכר לביצוע עבודת הריסה / שבירת קירות / פינוי אשפה ולא היה מדובר בעבודה האורכת יותר משבוע, לכל היותר.
נוכח האמור, התובע עונה על הגדרת "עובד לשעה" שהיא – "עובד שהקשר בינו לבין מעבידו הוא לזמן פחות משבעה ימים".
מכאן יש לפנות לבחינת שאלת רישומו של התובע כ"עובד לשעה"".

המבוטח נפגע בעת שביצע עבודות ניקיון ופינוי פסולת בניין, ולכן ביה"ד מגיע למסקנה כי עבודתו של המבוטח נעשתה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק.
כמו כן, לאור העדויות, המבוטח היה אמור לעבוד אצל הקבלן לפחות יום אחד שהוא ארוך מארבע שעות.

לאור האמור ביה"ד הגיע למסקנה כי המבוטח עונה על הגדרת "עובד לשעה", אך מבחינת הדיווח והרישום, כיוון שהיקף שעות העבודה עלה על 4 שעות, לא היה חייב לרשום עצמו במל"ל.
חבות הרישום והדיווח היתה על המעסיק, ובשל כך לא היה מקום לדחות את התביעה לדמי הפגיעה, והתביעה נתקבלה.
נציין כי המל"ל רשאי על פי חוק לדרוש שיפוי מהמעביד שלא דיווח ושילם דמי ביטוח בגין עובדו כחוק.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח – גלרט, מר חיים חיטמן, רו"ח (משפטן) ישי חיבה.

ביום 23/8/2015 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (בל 51434-12-13) את תביעתו של יוסף אבו עאמר (להלן: המבוטח) וקבע כי בנסיבות עבודתו ואף שנקבע שהוא "עובד לשעה" הרי אין לראותו "כעובד לשעה" לצורך רישומו במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אלא כעובד שכיר שזכאי לתשלום דמי פגיעה.
רקע חוקי

• עובד לשעה – לפי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי ולפי התקנות, הוא מבוטח שהקשר בינו לבין מעסיקו הוא לתקופה שאינה עולה על שבעה ימים רצופים.
  חובת הרישום ותשלום דמי הביטוח הם כדלקמן:
  1. "עובד לשעה" בעבודה שאינה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק, משלם את דמי הביטוח בעד עצמו.
  2. "עובד לשעה" בעבודה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק: אם כלל מספר שעות העבודה אצל אותו מעסיק אינו עולה על 4 שעות לשבוע, משלם את דמי הביטוח בעד עצמו. אם מספר שעות העבודה אצל אותו מעסיק עולה על 4 שעות, המעסיק חייב בניכוי ובתשלום דמי הביטוח בעדו.
• מכוח תקנות הרישום חלה על "עובד לשעה" חובת רישום מיד עם תחילת עבודתו, ואם נפגע בעבודה וביום התאונה לא היה רשום כחוק במל"ל תידחה תביעתו לדמי פגיעה על הסף.
  רקע עובדתי
  1. המבוטח נפגע ביום 18.8.2013 ביום הראשון לעבודתו, במהלך ביצוע עבודות הריסה ושיפוצים בבית אבות בכפר סבא מטעם הקבלן במקום.
  2. בגין המבוטח לא שולמו דמי ביטוח, ולכן המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה המשפטית, מה היה מעמדו בעת התאונה.
  3. המבוטח טען שיש לראות בו "עובד" של הקבלן, ואילו הקבלן טען כי המבוטח הוא "עובד לשעה" או "עובד עצמאי" ולכן חובת הרישום והתשלום חלה על המבוטח.
  4. לאור העדויות שנשמעו בביה"ד עלתה התמונה שהמבוטח נשכר לעבוד עבור אדם בשם אברהם צדוק (להלן: הקבלן) למספר ימים שלא יעלה על שבוע, וגם טרם התאונה המבוטח עבד אצל הקבלן לימים בודדים מעת לעת.
  דיון והחלטה
  ביה"ד מציין כי אין לראות במבוטח כעצמאי כפי שנטען לחילופין ע"י הקבלן.
  המאפיין המרכזי של עצמאי הוא קיומו של עסק הכולל סיכוי לרווח וסיכון להפסד, ויסוד זה לא הוכח. העובדה כי המבוטח עסק בעבודות כלליות אינה תומכת במסקנה כי היה עצמאי בעל עסק.
  "מהתיאור עולה כי אכן התובע היה מעין "שכיר יום", היינו שאינו עובד באופן קבוע אצל מעסיק מסויים, אלא שהוא מוצא את פרנסתו מהעמדתו לשירותים של מעסיקים משתנים ובפועל השתכרותו תלויה בשאלה אם מצא עבודה ולכמה זמן, כך שאין בעבודתו יסוד של יציבות. מבחינה זו, אכן יש לראות בתובע כ"עובד לשעה".

זאת ועוד, מהעדויות שנשמעו עולה כי התובע נשכר לביצוע עבודת הריסה / שבירת קירות / פינוי אשפה ולא היה מדובר בעבודה האורכת יותר משבוע, לכל היותר.
נוכח האמור, התובע עונה על הגדרת "עובד לשעה" שהיא – "עובד שהקשר בינו לבין מעבידו הוא לזמן פחות משבעה ימים".
מכאן יש לפנות לבחינת שאלת רישומו של התובע כ"עובד לשעה"".

המבוטח נפגע בעת שביצע עבודות ניקיון ופינוי פסולת בניין, ולכן ביה"ד מגיע למסקנה כי עבודתו של המבוטח נעשתה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק.
כמו כן, לאור העדויות, המבוטח היה אמור לעבוד אצל הקבלן לפחות יום אחד שהוא ארוך מארבע שעות.

לאור האמור ביה"ד הגיע למסקנה כי המבוטח עונה על הגדרת "עובד לשעה", אך מבחינת הדיווח והרישום, כיוון שהיקף שעות העבודה עלה על 4 שעות, לא היה חייב לרשום עצמו במל"ל.
חבות הרישום והדיווח היתה על המעסיק, ובשל כך לא היה מקום לדחות את התביעה לדמי הפגיעה, והתביעה נתקבלה.
נציין כי המל"ל רשאי על פי חוק לדרוש שיפוי מהמעביד שלא דיווח ושילם דמי ביטוח בגין עובדו כחוק.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח – גלרט, מר חיים חיטמן, רו"ח (משפטן) ישי חיבה.