מבזק מס מספר 526 - 26.12.2013

ביום 11 בדצמבר 2013 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין ספיר ואחרים (ת"צ 43306-02-11)  בו נדחתה בקשת המבקשים לאישור תובענה כייצוגית כנגד ארבע מבין  חברות השכרת הרכב הגדולות בארץ (אלדן, Hertz, שלמהSIXT  ו- Avis).

המבקשים טענו כנגד חיוב שוכרי הרכב במע"מ על רכיבי הביטוח בעסקאות השכרת רכב (קצרות מועד- פחות משנה) ע"י חברות ההשכרה וכן כנגד גביית פרמיות מופקעות בגין ביטוח מקיף לרכב, שעה שחברות ההשכרה אינן מבטחות את רכביהן ואינן רשאיות לטענת המבקשים לבטח את לקוחותיהן בביטוח מקיף בהעדר רישיון מבטח. יוער, כי במרץ 2012 צורפה רשות המיסים כנתבעת לאחר שחברת שלמה  SIXT הגישה הודעה משותפת עם המבקשים, לפיה כל חיובי המע"מ שנגבו על ידה הועברו לרשות המיסים ולפיכך, אין לה התנגדות כי רשות המיסים תשיב למבקשים כל סכום שיוחלט לגביו כך, ובעתיד ייושמו ההנחיות בהתאם לפסק.

חברות השכרת הרכב מחויבות לבטח את רכביהן בביטוח חובה וביטוח צד ג' ורוכשות פוליסות ביטוח חובה מחברות ביטוח חיצוניות מידי שנה לכלל רכביהן וביטוח צד ג' עבור ציי הרכב כמכלול.

ביטוח מקיף מקנה כיסוי ביטוחי מפני נזקי רכוש וחברות ההשכרה אינן רוכשות כיסוי ביטוחי זה לכלי הרכב, אלא נושאות בעצמן בסיכוני הגניבה, תיקון נזקי תאונות וכו'.

המבקשים שכרו במועדים שונים בשנת 2010 רכבים מחברות השכרת הרכב לתקופות של ימים ספורים בכל פעם. בחשבוניות המס הוצג רכיב הביטוח בנפרד. "רכיב ההשכרה" ו"רכיב הביטוח" חויבו במע"מ.

לטענת המבקשים, תשלום "רכיבי הביטוח" בעסקאות השכרת רכב אינם חייבים במע"מ ע"פ תקנה 6(א) לתקנות מע"מ כיוון שאינם חלק ממחיר העסקה בהיותם "סכום ששילם עוסק כהוצאה בשביל לקוחו…".

ביהמ"ש דוחה את טענות המבקשים הן לגבי ביטוחי חובה וביטוחי צד ג' והן לגבי ביטוח מקיף וקובע, תוך הבחנה ביניהם כדלקמן:

בעניין ביטוחי חובה וצד ג' – חברות ההשכרה מחויבות מכוח דין לבטח רכביהן בביטוחים אלו ועלויות אלו מהוות חלק מעלות הפעילות של חברות השכרת הרכב. חברות ההשכרה אינן מהוות "צינור" או שלוח עבור הלקוח, שכן הרכבים מבוטחים בביטוחים אלו ללא קשר ללקוח זה או אחר, אלא גם עבור שינוע הרכבים כאשר אינם מושכרים וגם עבור תקופות בהם הרכבים אינם מושכרים כלל.

בהתאם להלכת צ.ד.א אחזקה ושירותים החלת התקנה תלויה במידת הניתוק שבין העוסק לסכומים המועברים אליו, ובחינת היותו "צינור" בלבד. נקבע כי חברות ההשכרה אינן שלוח בעניין זה, מה גם מפיקות רווח בגין המרכיב הביטוחי. 

לפיכך קובע ביהמ"ש (במובחן מעסקאות ליסינג תפעולי לתקופה מעל 12 חודשים, עליהם חלה, הוראת פרשנות 1/2002 של רשויות מע"מ הקובעות תשלום ביטוח חובה ומקיף לא ייחשבו חלק ממחיר עסקת ההשכרה שכן חברת הביטוח מבטחת את הרכב כצינור עבור השוכר), כי  בהשכרה קצרת טווח, מהווה מרכיב ביטוח החובה וצד ג' חלק ממחיר העסקה, ולפיכך בדין חויב מע"מ ע"י חברות ההשכרה.

בעניין "הביטוח המקיף" – אין כלל טענת "צינור" שכן כאמור חברות ההשכרה אינן רוכשות כלל ביטוח מקיף זה אלא "מבטחות" את המוסכם בין הצדדים, בעצמן. טענת פסלות ביצןע "ביטוח" כאמור – לא נתקבלה, ביהמ"ש קבע כי זהו למעשה חלק ממחיר עסקת הרכב.

בסיכומו של דבר נדחתה התביעה, הן בעניין קביעתה כתובענה יצוגית והן עניינית: חיוב במע"מ על "רכיבי הביטוח" במסגרת השכרת רכב לטווח קצר, נעשה כדין ועל פי הוראות חוק מע"מ.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח רונית בר ממשרדנו.

ביום 11 בדצמבר 2013 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין ספיר ואחרים (ת"צ 43306-02-11)  בו נדחתה בקשת המבקשים לאישור תובענה כייצוגית כנגד ארבע מבין  חברות השכרת הרכב הגדולות בארץ (אלדן, Hertz, שלמהSIXT  ו- Avis).

המבקשים טענו כנגד חיוב שוכרי הרכב במע"מ על רכיבי הביטוח בעסקאות השכרת רכב (קצרות מועד- פחות משנה) ע"י חברות ההשכרה וכן כנגד גביית פרמיות מופקעות בגין ביטוח מקיף לרכב, שעה שחברות ההשכרה אינן מבטחות את רכביהן ואינן רשאיות לטענת המבקשים לבטח את לקוחותיהן בביטוח מקיף בהעדר רישיון מבטח. יוער, כי במרץ 2012 צורפה רשות המיסים כנתבעת לאחר שחברת שלמה  SIXT הגישה הודעה משותפת עם המבקשים, לפיה כל חיובי המע"מ שנגבו על ידה הועברו לרשות המיסים ולפיכך, אין לה התנגדות כי רשות המיסים תשיב למבקשים כל סכום שיוחלט לגביו כך, ובעתיד ייושמו ההנחיות בהתאם לפסק.

חברות השכרת הרכב מחויבות לבטח את רכביהן בביטוח חובה וביטוח צד ג' ורוכשות פוליסות ביטוח חובה מחברות ביטוח חיצוניות מידי שנה לכלל רכביהן וביטוח צד ג' עבור ציי הרכב כמכלול.

ביטוח מקיף מקנה כיסוי ביטוחי מפני נזקי רכוש וחברות ההשכרה אינן רוכשות כיסוי ביטוחי זה לכלי הרכב, אלא נושאות בעצמן בסיכוני הגניבה, תיקון נזקי תאונות וכו'.

המבקשים שכרו במועדים שונים בשנת 2010 רכבים מחברות השכרת הרכב לתקופות של ימים ספורים בכל פעם. בחשבוניות המס הוצג רכיב הביטוח בנפרד. "רכיב ההשכרה" ו"רכיב הביטוח" חויבו במע"מ.

לטענת המבקשים, תשלום "רכיבי הביטוח" בעסקאות השכרת רכב אינם חייבים במע"מ ע"פ תקנה 6(א) לתקנות מע"מ כיוון שאינם חלק ממחיר העסקה בהיותם "סכום ששילם עוסק כהוצאה בשביל לקוחו…".

ביהמ"ש דוחה את טענות המבקשים הן לגבי ביטוחי חובה וביטוחי צד ג' והן לגבי ביטוח מקיף וקובע, תוך הבחנה ביניהם כדלקמן:

בעניין ביטוחי חובה וצד ג' – חברות ההשכרה מחויבות מכוח דין לבטח רכביהן בביטוחים אלו ועלויות אלו מהוות חלק מעלות הפעילות של חברות השכרת הרכב. חברות ההשכרה אינן מהוות "צינור" או שלוח עבור הלקוח, שכן הרכבים מבוטחים בביטוחים אלו ללא קשר ללקוח זה או אחר, אלא גם עבור שינוע הרכבים כאשר אינם מושכרים וגם עבור תקופות בהם הרכבים אינם מושכרים כלל.

בהתאם להלכת צ.ד.א אחזקה ושירותים החלת התקנה תלויה במידת הניתוק שבין העוסק לסכומים המועברים אליו, ובחינת היותו "צינור" בלבד. נקבע כי חברות ההשכרה אינן שלוח בעניין זה, מה גם מפיקות רווח בגין המרכיב הביטוחי. 

לפיכך קובע ביהמ"ש (במובחן מעסקאות ליסינג תפעולי לתקופה מעל 12 חודשים, עליהם חלה, הוראת פרשנות 1/2002 של רשויות מע"מ הקובעות תשלום ביטוח חובה ומקיף לא ייחשבו חלק ממחיר עסקת ההשכרה שכן חברת הביטוח מבטחת את הרכב כצינור עבור השוכר), כי  בהשכרה קצרת טווח, מהווה מרכיב ביטוח החובה וצד ג' חלק ממחיר העסקה, ולפיכך בדין חויב מע"מ ע"י חברות ההשכרה.

בעניין "הביטוח המקיף" – אין כלל טענת "צינור" שכן כאמור חברות ההשכרה אינן רוכשות כלל ביטוח מקיף זה אלא "מבטחות" את המוסכם בין הצדדים, בעצמן. טענת פסלות ביצןע "ביטוח" כאמור – לא נתקבלה, ביהמ"ש קבע כי זהו למעשה חלק ממחיר עסקת הרכב.

בסיכומו של דבר נדחתה התביעה, הן בעניין קביעתה כתובענה יצוגית והן עניינית: חיוב במע"מ על "רכיבי הביטוח" במסגרת השכרת רכב לטווח קצר, נעשה כדין ועל פי הוראות חוק מע"מ.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח רונית בר ממשרדנו.

לפני מספר ימים ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין ינקו-וייס אחזקות (ע"מ 1090-06) בעניין מבחן השליטה והניהול, כפרמטר לקביעת תושבותה של חברה. בהמשך לפס"ד ניאגו מלפני כשנתיים (ראה מבזקנו מספר 433), נמשכת המגמה לפיה האמצעי המשפטי לתקיפה של תכנון מס (אגרסיבי) בהקשר לתושבות זרה של חברה הוא באמצעות קביעה עובדתית לפיה השליטה והניהול על עסקי החברה מופעלים מישראל. בדומה לניאגו, גם כאן נסיבות המקרה הקיצוניות של הימנעות ממס, וניהול טוב של התיק ע"י פקיד השומה והפרקליטות התוו את הדרך לפסיקה הבלתי נמנעת של ביהמ"ש.

במספר שורות נתאר את העובדות הרלוונטיות: המערערת הייתה בעלת מניות בחברת סלטי צבר. במסגרת כניסת משקיע נוסף, ב-12.1998 קבלה אופציית PUT מאותו משקיע המאפשר לה לחיייבו לרכוש מניותיה בכ- 6 מיליוני דולר.

ב-9.1999 נרשמה המערערת כחברה בבלגיה.

ב-7.2000 הודיעה למשקיע על מימוש האופציה ומכרה לו המניות.

בדוח לשנת 2000 לא דווחה כלל על עסקת רווח ההון בטענה כי כתושבת בלגיה ועל פי האמנה – הינה פטורה ממס רווחי ההון.

במבזק זה נתמקד במספר נושאים או מחשבות שעשויים להיות רלוונטיים במקרים אחרים של בחינת שליטה וניהול:

1. החברה נחשבה לתושבת בלגיה לפי דין המס הבלגי ולתושבת ישראל (לטענת פקיד השומה) לפי דיני המס בישראל. במצב כזה מופעל כלל שובר השוויון באמנת המס בין ישראל לבלגיה, לפיו התושבות תיקבע לפי מקום ניהול עסקי החברה בפועל. בגלל נסיבות המקרה החריגות, בהליכי הסכמה הדדית שקוימו הסכימה הרשות המוסמכת הבלגית להכיר בכך שמדובר בחברה תושבת ישראל מכוח שובר השוויון.
2. כיום ניתן להשתמש במקרים כאלו גם בסעיף 100א לפקודה (מס יציאה) שחל גם על חברה. יחד עם זאת, קיימת בעייתיות בהחלת הוראות הסעיף מקום שניתוק התושבות נעשה לפי הוראות אמנה בלבד ולא לפי הוראות הדין הפנימי (בעניין זה, ראה מבזקנו מספר 162).
3. בדומה למקרה ניאגו, הוכח כי המנגנון הניהולי בחו"ל לא היה דומיננטי מספיק. די לציין כי במקרה הנדון שכרם של המנהלים הזרים עמד על 250 אירו בחודש, כדי לשפוך אור על טענת אפקטיביות (או שמא פיקטיביות?) הניהול מחו"ל.
4. השופט מציין כי לאור הטכנולוגיה הקיימת היכולת לנהל בשלט רחוק קלה יותר, לפיכך חובת הוכחת ההיפך קשה יותר. יחד עם זאת נאמר כי אפשר שניהול על ידי בעלים/מנהלים ישראליים ייעשה מחוץ לישראל, או בחלקו אף בישראל, כל עוד עיקר המנגנון הניהולי ממוקם בחו"ל.
5. מעובדות המקרה והפסק נראה כי בדומה לניתוק תושבות של יחיד, גם העברת שליטה וניהול של חברה אל מחוץ לישראל הינה תהליך ולא אקט חד פעמי, המורכב מבניית מנגנון זר ונטישת המנגנון הקודם. שינוי מעמד התושבות יתחזק עם הזמן.
6. אם תיטען טענה שיש להשליך ממקרה זה ולומר שמעורבותם של בעלים בעסקי החברה, משמעותה קיום שליטה וניהול ממקום מושבם, הרי שביחס לחברות ישראליות רבות הנשלטות על ידי תושבי חוץ (ממדינות אמנה), ולפי אותה לוגיקה, ניתן לטעון כי יש לראות באותן חברות ישראליות כתושבות חוץ בהתאם לאמנה הרלוונטית ולכך יש השלכות מרחיקות לכת.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

לפני מספר ימים ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין ינקו-וייס אחזקות (ע"מ 1090-06) בעניין מבחן השליטה והניהול, כפרמטר לקביעת תושבותה של חברה. בהמשך לפס"ד ניאגו מלפני כשנתיים (ראה מבזקנו מספר 433), נמשכת המגמה לפיה האמצעי המשפטי לתקיפה של תכנון מס (אגרסיבי) בהקשר לתושבות זרה של חברה הוא באמצעות קביעה עובדתית לפיה השליטה והניהול על עסקי החברה מופעלים מישראל. בדומה לניאגו, גם כאן נסיבות המקרה הקיצוניות של הימנעות ממס, וניהול טוב של התיק ע"י פקיד השומה והפרקליטות התוו את הדרך לפסיקה הבלתי נמנעת של ביהמ"ש.

במספר שורות נתאר את העובדות הרלוונטיות: המערערת הייתה בעלת מניות בחברת סלטי צבר. במסגרת כניסת משקיע נוסף, ב-12.1998 קבלה אופציית PUT מאותו משקיע המאפשר לה לחיייבו לרכוש מניותיה בכ- 6 מיליוני דולר.

ב-9.1999 נרשמה המערערת כחברה בבלגיה.

ב-7.2000 הודיעה למשקיע על מימוש האופציה ומכרה לו המניות.

בדוח לשנת 2000 לא דווחה כלל על עסקת רווח ההון בטענה כי כתושבת בלגיה ועל פי האמנה – הינה פטורה ממס רווחי ההון.

במבזק זה נתמקד במספר נושאים או מחשבות שעשויים להיות רלוונטיים במקרים אחרים של בחינת שליטה וניהול:

1. החברה נחשבה לתושבת בלגיה לפי דין המס הבלגי ולתושבת ישראל (לטענת פקיד השומה) לפי דיני המס בישראל. במצב כזה מופעל כלל שובר השוויון באמנת המס בין ישראל לבלגיה, לפיו התושבות תיקבע לפי מקום ניהול עסקי החברה בפועל. בגלל נסיבות המקרה החריגות, בהליכי הסכמה הדדית שקוימו הסכימה הרשות המוסמכת הבלגית להכיר בכך שמדובר בחברה תושבת ישראל מכוח שובר השוויון.
2. כיום ניתן להשתמש במקרים כאלו גם בסעיף 100א לפקודה (מס יציאה) שחל גם על חברה. יחד עם זאת, קיימת בעייתיות בהחלת הוראות הסעיף מקום שניתוק התושבות נעשה לפי הוראות אמנה בלבד ולא לפי הוראות הדין הפנימי (בעניין זה, ראה מבזקנו מספר 162).
3. בדומה למקרה ניאגו, הוכח כי המנגנון הניהולי בחו"ל לא היה דומיננטי מספיק. די לציין כי במקרה הנדון שכרם של המנהלים הזרים עמד על 250 אירו בחודש, כדי לשפוך אור על טענת אפקטיביות (או שמא פיקטיביות?) הניהול מחו"ל.
4. השופט מציין כי לאור הטכנולוגיה הקיימת היכולת לנהל בשלט רחוק קלה יותר, לפיכך חובת הוכחת ההיפך קשה יותר. יחד עם זאת נאמר כי אפשר שניהול על ידי בעלים/מנהלים ישראליים ייעשה מחוץ לישראל, או בחלקו אף בישראל, כל עוד עיקר המנגנון הניהולי ממוקם בחו"ל.
5. מעובדות המקרה והפסק נראה כי בדומה לניתוק תושבות של יחיד, גם העברת שליטה וניהול של חברה אל מחוץ לישראל הינה תהליך ולא אקט חד פעמי, המורכב מבניית מנגנון זר ונטישת המנגנון הקודם. שינוי מעמד התושבות יתחזק עם הזמן.
6. אם תיטען טענה שיש להשליך ממקרה זה ולומר שמעורבותם של בעלים בעסקי החברה, משמעותה קיום שליטה וניהול ממקום מושבם, הרי שביחס לחברות ישראליות רבות הנשלטות על ידי תושבי חוץ (ממדינות אמנה), ולפי אותה לוגיקה, ניתן לטעון כי יש לראות באותן חברות ישראליות כתושבות חוץ בהתאם לאמנה הרלוונטית ולכך יש השלכות מרחיקות לכת.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

בעוד כשבוע, בתאריך 01.01.2014, (יום המעבר), ייכנס לתוקפו החלק השני של תיקון 76 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") וימחק סעיף 49ב(1) לחוק הידוע, המאפשר מכירת דירת מגורים מזכה בפטור ממס אחת ל – 4 שנים.

במקביל, ייכנסו לתוקף מספר סעיפים חדשים ותיקונים לסעיפים קיימים, העוסקים במכירת דירת מגורים מזכה, כאשר אחד הסעיפים הבולטים שהוכנסו בתיקון הינו סעיף 48א(ב2) לחוק (להלן: "הסעיף החדש").

על סעיף זה כתבנו במבזקי מס קודמים, והוא נועד לאפשר מכירת דירת מגורים מזכה שיום רכישתה לפני יום המעבר, ב"פטור" ליניארי חדש, כך שחלק השבח הריאלי המתייחס לתקופת ההחזקה בדירה שלפני 1.1.2014 יהיה פטור ממס וחלקו המתייחס לתקופה שמיום זה ועד יום המכירה, יחויב במס בשיעור של 25%. כך למעשה, אם הדירה תימכר ביום 1.1.2014 עצמו, יחול פטור מלא על השבח הריאלי, ואם תימכר מאוחר יותר, יחול פטור חלקי, בהתאם לחישוב שיתבצע ביום המכירה.

ישנם לא מעט מוכרי דירות, שאינם יכולים למכור את דירתם בפטור מלא לפני יום המעבר, עקב ניצול סעיף 49ב(1) ב – 4 שנים האחרונות ומחכים ליום המעבר כדי למכור את דירתם לפי הוראות הסעיף החדש.

כמו כן, לאור הסעיף החדש, אשר טומן בחובו חישוב מס (גם אם בסכום נמוך) ולא פטור מלא כבעבר –  מתבקש הדבר כי על ציבור מוכרי הדירות, לנסות לשחזר חשבוניות/קבלות עבור הוצאות שהוציאו בעבר בגין הדירה הנמכרת, ובוודאי לשמור חשבוניות/קבלות עבור הוצאות כאמור שיהיו בעתיד.

ואולם, ברצוננו להדגיש נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת:

כפי שכבר כתבנו/התרענו, הפטור האמור ממס הינו על השבח הריאלי בלבד, דהיינו מוכר אשר יום הרכישה של דירתו ייקבע לפני 1.1.1994 יחויב במס בשיעור של 10% על מרכיב הסכום האינפלציוני החייב ("לקונה" שרשות המיסים הודיעה שתשקול לתקן בחקיקה).

אותם מוכרי דירות, המעוניינים למכור את דירתם בסמוך לאחר יום המעבר וכאשר יום רכישת הדירה קדם ליום 1.1.1994 ראוי שיבחנו היטב באם בכלל כדאי להם לדרוש הוצאות שהוצאו לפני יום ה – 31.12.93 בעת הגשת הדיווח למשרדי השומה.

דרישת הוצאות רבות, מהתקופה שקדמה ליום זה, תגדיל את יתרת שווי הרכישה של הדירה ולכן אמנם תקטין את השבח הריאלי, אולם מאחר שממילא השבח הריאלי כולו פטור ממס כאמור במכירה שתתבצע בתקופת המעבר, הרי שהגדלת יתרת שווי הרכישה עלולה להביא לתוצאת מס בלתי רצויה שבה יחויב המוכר בתשלום מס בשיעור 10% על הסכום האינפלציוני (מידוד העלויות והניכויים שנתבעו) בסכום גבוה בהרבה לעומת מצב שבו לא היו דורשים הוצאות כלל בעת הגשת הדו"ח.

מובן כי ככל שיום המכירה ילך ויתרחק מיום 1.1.2014, הרי שחלק יחסי הולך וגדל מן השבח הריאלי יחל להתחייב במס בשיעור 25%, כך שכדאיות דרישת הניכויים (להקטנתו) תלך ותגדל, עד נקודת איזון כלשהי.

יודגש שאין במאמר זה, כדי להתייחס לשאלה המשפטית האם קיימת בכלל חובה חוקית לדרוש הוצאות באם לאו, אלא רק לתת את הדעת לתוצאת המס במקרה זה.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אהרון צ'יסמדיה ממשרדנו – עד לאחרונה מנהל תחום קבלנים ונדל"ן בחטיבה המקצועית ברשות המיסים, ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו. 

ביום 18 בדצמבר 2013 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 57251-02-13) את תביעתה של גב' אפרת מאירוביץ (להלן: המבוטחת) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שאירעה לה בחניון המעביד בדרכה מעבודתה לרכבה בכוונה לצאת לקופת חולים ולא לביתה.

עיקרי החוק בהקשר לפסק דין זה

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק):

"תאונת עבודה" – "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו של מבוטח אצל מעבידו או מטעמו…".

סעיף 80 לחוק – "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם – (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

סעיף 83 לחוק – "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך…".

תמצית עובדתית

• המבוטחת סיימה לעבוד בצהריים והתכוונה לגשת לקופת חולים. היא מעדה בחניון השייך למעסיק ונפגעה. המוסד לביטוח הלאומי (להלן: המל"ל) דחה את תביעתה לפגיעה בעבודה מהנימוק שהתאונה אירעה תוך כדי הליכתה מהעבודה לרכבה על מנת לצאת לקופת חולים ולא לביתה.
• המבוטחת פנתה לבית הדין וטענה שהכוונה לגשת לקופת חולים טרם התממשה. כמו כן, התאונה אירעה במשטח החניון השייך למקום עבודתה ומדובר בקטע מהמסלול הקבוע שהיא עוברת בו מדי יום בעת יציאתה ממקום העבודה למעונה וכן בחזרה ממנו.
• המל"ל טען כי אומנם המבוטחת נפגעה בצאתה ממקום עבודתה "אך לא הייתה כלל בדרכה לביתה" ולכן אינה עונה על תנאי החוק.

דיון בביה"ד והחלטה

• המבוטחת עשתה דרכה בתוך החניון לרכבה כשמטרתה – קופ"ח. אילו הייתה מועדת ונופלת מחוץ לחניון בדרך לקופת החולים ולא לביתה, ודאי שלא היה מקום לראות בכך תאונת עבודה.
• אין לראות בכוונת המבוטחת לפנות לקופת חולים משום ניתוק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין העבודה.
• המבוטחת נפגעה כשעדיין הייתה בחצרי מעבידה וטרם יציאתה לרשות הרבים. המל"ל לא חלק על כך שהחניון הוא חלק ממקום העבודה.
• אין להבחין בין מקרה שבו למשל, המבוטחת התכוונה לפנות לרופא ונפלה כאשר קמה מכיסאה ליד שולחן העבודה, לבין מקרה שבו הנפילה התרחשה כאשר כבר הייתה בחניון.
• המבוטחת נפגעה כעובדת שכירה בחניון השייך למקום העבודה (שהוא חלק ממקום העבודה) ולכן התאונה אירעה גם "עקב" העבודה, לפי החזקה שבסעיף 83 רישא לחוק. במקרה כזה, עובר הנטל למל"ל להוכיח שהתאונה נגרמה שלא "עקב" העבודה או שהשפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. המל"ל לא הרים נטל זה.

ביה"ד הגיע למסקנה שמעידת המבוטחת תוך כדי עבודתה בחניון נגרמה עקב העבודה מכח החזקה הקבועה בסעיף 83 לחוק. התביעה נתקבלה.

מיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי בע"מ עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

נכתב ע"י רו"ח אורנה צח (גלרט), חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.