ביום 1.10.2013 התקבל פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינן של שתי בקשות רשות ערעור  (רע"א 684/11 ו – 770/11) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א אשר במסגרתו תבעה חברת טי.טי.אי. תים טלקום אינטרנשיונל בע"מ (להלן – "החברה") את בעל השליטה בה ויו"ר הדירקטוריון שלה דאז, שלמה אייזנברג (להלן – "אייזנברג"), לשפותה בסכום כסף בגובה המס ששילמה החברה לפקיד השומה בעקבות הסכם פשרה שנחתם במסגרת ביקורת ניכויים שבוצעה לה בעניין ניכוי מס במקור שנוכה בחסר מהכנסתו של אייזנברג בגין הכנסתו ממימוש אופציות של החברה עפ"י סעיף 3(ט) לפקודה.

הרקע לסכסוך הכספי בין החברה לאייזנברג: החברה הקצתה לאייזנברג אופציות לרכישת מניותיה. בשנים 2001-2002 מימש אייזנברג חלק מהאופציות הנ"ל, המימוש דווח לרשויות המס וכן ניכתה החברה מס במקור עפ"י סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה.

לימים התברר כי המס שנוכה במקור מהכנסתו של אייזנברג, הוערך ונוכה בחסר (שכן חושב בהתאם למחיר המניה ביום ההודעה על מימוש האופציות, ולא בהתאם למחירה ביום המימוש, שהיה גבוה יותר!!!).

בשנת 2003 חתם אייזנברג על "הסכם פשרה עם רשויות המס לגבי חובותיו לשנות המס 1999-2001" אשר בו, בין היתר, היתה התייחסות גם להטבה המגולמת באופציות שמומשו בשנת 2001 כאמור לעיל.

במהלך שנת 2005 נערכה אצל החברה ביקורת ניכויים במקור אשר במסגרתה נתגלה כי המס שנוכה בגין מימוש האופציות כאמור הוערך ונוכה בחסר, לפיכך בשנת 2006 שילמה החברה לפקיד השומה מס נוסף בסך של כ – 1.6 מיליון ש"ח (להלן – המס הנוסף). כיוון שתוכנית הקצאות האופציות שערכה החברה חייבה את מקבלי האופציות לשפות את החברה בעבור תשלומי מיסים שבהם תחויב, תבעה החברה את אייזנברג לשפותה בסכום המס ששולם במסגרת הסכם שומת הניכויים האמורה.

בימ"ש השלום קיבל את עמדת החברה ואישר את התביעה במלואה וזאת בהסתמך בעיקר על חובתו של אייזנברג לשפות את החברה בעבור תשלום המס הנוסף לפקיד השומה
הנובעת מתוכנית הקצאת האופציות. במישור המשפטי קבע ביהמ"ש השלום "כי לא היתה מניעה "לפתוח מחדש" את שומת המשיב (אייזנברג – א.ח.א) (כפי שנקבעה בהסכם הפשרה משנת 2003) באמצעות שומת הניכויים של המבקשת (החברה – א.ח.א) (בשנת 2005), שכן סעיף 167(ב) לפקודה מאפשר לעשות זאת "אם השומה או הצו לא כללו את ההכנסה שממנה צריך היה לנכות".

כלומר, ביהמ"ש השלום קובע כי החברה לא היתה יכולה לטעון בפני פקיד השומה כי השומה הסופית בהסכם שהוצאה לאייזנברג בשנת 2003 (בה דווח על אירוע המס הנובע ממימוש האופציות) חוסמת את פקיד השומה מלהוציא שומת ניכויים לחברה (בשנת 2006) בהתייחס לאותה הכנסה.

ברמה העובדתית צוין כי אייזנברג היה מעורב ואף אישר את הסכם הפשרה של שומת הניכויים האמורה, ולא נטען כי החברה התרשלה או היה חוסר תום לב או מחדל בהתנהלותה.

ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, סבר אחרת וקבע, בהתבסס על ההיסטוריה החקיקתית והפסיקה, כי במישור המשפטי מספיק היה שאירוע המס, נשוא מימוש האופציות בידי אייזנברג, דווח וצוין במסגרת הסכם הפשרה משנת 2003 (שם היתה לפ"ש למעשה ההזדמנות לבחון את אשר דווח, היקף ההכנסה ושיעור המס עליה), על מנת לחסום את פקיד השומה מלהעלות את הנושא לבחינה מחודשת מאוחר יותר (2005/2006) במסגרת ביקורת הניכויים של החברה. השופט ורדי הסתפק בעובדה שאייזנברג היה מעורב ואישר את הסכם הפשרה על מנת לקיים חובתו ולשפות את החברה בגין המס ששילמה. כל שנותר לביהמ"ש המחוזי כעת היה לאזן בין מידת "הרשלנות" של החברה (אשר סברה בטעות כי פ"ש רשאי לפתוח מחדש את נושא מימוש האופציות של אייזנברג בשומת ניכויים מאוחרת בזמן לשומה סופית של אייזנברג) לבין "האשם התורם" של אייזנברג (בכך שאישר בעצמו, מתוקף תפקידו בחברה, את הסכם הפשרה בשומת הניכויים משנת 2006).

כיוון שכל שופט נקט בדעה שונה לגבי היקף השיפוי שעל אייזנברג לשלם לחברה (אם בכלל) – הוחלט כדעתו של אב בית הדין – 50%.

 על כך הוגשו שתי בקשות הערעור.

בית המשפט העליון, תוך צירופו של היועץ המשפטי לממשלה להליך, אשר היווה בעצם את עמדת רשות המיסים (אשר צידד בפרשנות של ביהמ"ש השלום לעניין סעיף 167(ב) לפקודה), דוחה את שני הערעורים, ומותיר את פסק המחוזי על כנו.

בהקשר לפרשנות סעיף 167(ב) לפקודה, בית המשפט העליון מצדד בתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי כאמור לעיל, וקובע: "… בנסיבות שבהן מדווח אירוע המס כשלעצמו, גם אם לא סכומו, ככלל אין הפתיחה מחדש אפשרית". ביהמ"ש העליון מציין כי נקודת האיזון שם תוכל לגבור שומת ניכויים מאוחרת על שומה חלוטה של העובד טמונה בעובדת הדיווח של העובד על אותה הכנסה: במידה ודווחה ההכנסה וניתנה לרשויות המס ההזדמנות לבחון את אותה הכנסה (היקפה, עיתוייה ושיעור המס עליה) – הרי שעקרון סופיות השומה (המגן על אינטרס הסתמכות הנישום) יגבר על עקרון גביית מס אמת (התכלית המרכזית של דיני המס), ולהיפך.

כל זה נכון שבעתיים כאשר השומה של העובד הינה שומה בהסכם.

אין מקום ל"מקצה שיפורים" וברגע שאירוע המס דווח בשומת העובד וניתנה לרשות המס יומה לבדוק ולבחון, הכלל שיכריע הינו "עבר זמנו בטל קורבנו".

כמו כן, מציין ביהמ"ש דרך המלך לתיקון ככל שחלה בשומתו של עובד הינה על פי הסמכות שניתנה למנהל רשות המיסים בסעיף 147. "הסמכות הזו רחבה אך אינה בלתי מוגבלת… מצאתי טעם בטענת המשיב כי פרשנות המבקשת (החברה ועמדת רשות המיסים – א.ח.א) לסעיף 167(ב) עלולה הלכה למעשה לעקוף את סעיף 147 ואת תנאיו".

נצטט מספר משפטי סיכום משמעותיים שכותב בסוף דברו כבוד השופט רובינשטיין, שעל פי פסקו נקבעה ההלכה:

"…סבורני כי עדיפה גישת המשיב על גישת המבקשת, אף אם המשמעות המעשית היא הטלת מגבלות וקשיים על גביית מס מלא ממי שאמורים לשלמו…. ואוסיף: המשמעות היא אולי נטל כבד יותר במקצת על שלטונות המס, בדרישה להתחקות אחר טיבו של ארוע המס, אך אין הוא משא בלתי ניתן להרמה: מתחייבת תשומת לב רבה יותר, ולא בשמיים היא, וכמובן אם שלטונות המס סבורים אחרת, בידם לעשות לתיקון החוק.

ואשוב ואומר:
כבודו של סעיף 167(ב) במקומו, במקרה שבו לא דווח ארוע הרלוונטי לרשויות, ואז תתאפשר פתיחת השומה. לא כן, מקום שדווח".

והדברים נהירים וברורים: סופו של דבר- ביהמ"ש העליון קובע בהלכה חדשנית כי לא תתאפשר יותר, הוצאת שומת ניכויים למשלם בגין הכנסה שעצם קיומה דווח לרשויות בידי מקבל ההכנסה ואשר שומתו הפכה סופית !!

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.