לאחרונה ניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א פס"ד עקרוני בהקשר לפירוק חברה בשליטתו של אדריכל, לאחר שצברה רווחים ראויים לחלוקה ופעילותה הועברה לחברה אחרת.
בפסיקתו חוזר ביהמ"ש המחוזי וקובע כי פירוק החברה, אף שבוצע בפועל, ובפני עצמו איננו בדוי או מלאכותי, הרי שהמבחן הראוי לסיווג עסקה כמלאכותית, אף בהקשר זה כמו בפס"ד רובינשטיין, הינו הטעם המסחרי לעסקה. לפיכך קובע ביהמ"ש בנסיבות העניין כי לא הוכח כל צורך כלכלי לעסקה וכי פירוק החברה בא בגדר "עסקה מלאכותית" לעניין סעיף 86 לפקודת מס הכנסה.
ביהמ"ש מבחין בין המקרה שבפסק הדין בעניין סיוון, בו התחסלה הפעילות ובעלי המניות חדלו מעיסוקם בתחום, ובין מקרה זה בו הועתקה פעילות החברה לחברה חדשה שהוקמה תחתיה.
לאור האמור לעיל קובע ביהמ"ש כי רווחי החברה אשר חולקו בעת הפירוק אינם ראויים להיחשב בגדר רווחים ראויים לחלוקה ולכן משיכתם תהא חייבת במלוא המס החל על חלוקת דיבידנד ליחיד – 25% .
אמור לפיכך כי פירוק המלווה בהפסקת פעילות מפורשת של החברה המתפרקת תזכה את בעלי מניותיה בהגנת המס שהייתה כלולה ברווחים הראויים לחלוקה עד ליום 31 בדצמבר 2002, בעוד אשר במקרה של פירוק חברה בנסיבות אחרות, עלולה התמורה בעת הפירוק להיות מסווגת כחלוקת דיבידנד אשר תחויב במס בשיעור הקבוע בפקודה.