מבזק מס מספר 476 - 6.12.2012

ביום 22 בנובמבר ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בעניין פרץ גיורא (עמ"ה 8045-04). פסק הדין עוסק בבחינת המהות של מימוש ערבות ע"י ערב ומועד ההכרה בהפסד ההון שנוצר.

העובדות בקצרה:

גיורא פרץ (להלן – "המערער"), החזיק ב- 25% ממניות חב' פ.נ.ג.ב בע"מ (כפי הנראה יתרת המניות הוחזקה בידי אחיות המערער ואביו), אשר החזיקה ב- 25% ממניות חב' מלון עומריה בע"מ. כמו כן, החזיק המערער ב- 50% ממניות חב' פרץ ג.ג. מהנדסים בע"מ (להלן- "החברה"), חברה קבלנית. במהלך שנות ה-90 שיעבד המערער מחצית ממניותיו בפ.נ.ג.ב לטובת הבנקים, אשר נתנו ליווי פיננסי לפעילותה העסקית החברה. בנוסף ניתנו לבנקים בטוחות נוספות וערבויות אישיות.

בפברואר 2000, כפי הנראה עקב מצבה הפיננסי הקשה של החברה, הוחלט על פירוקה מרצון של פ.נ.ג.ב ומכירת מניות חברת מלון עומריה בע"מ. דווח על רווח הון (כ- 11.7 מיליון ₪) ושולם המס.  תקבולי המכירה (של המערער, אחיותיו ואביו), לאחר מס, שימשו את המערער (ע"פ דרישת הבנק) להזרמת כספים לבנק, להחלפת שעבוד מניות פ.נ.ג.ב וכבטחונות להגדלת האשראי לחברה.

בשיא התמצית נאמר, כי מהעדויות והראיות הוברר כי רק בשנת 2002 מימשו הבנקים את הערבויות האישיות שהעמיד המערער, כי בשנת 2003 נכנסה החברה להליכי פירוק, וכי בשנת 2004 הודיע המפרק למערער כי סיכויי גביית חובותיה של החברה כלפיו קלושים ביותר.

בדוח המקורי לשנת 2000, שהגיש המערער, הוא לא תבע את הפסד ההון, אלא ביקש לתקן הדו"ח לאחר שהתנהל בתיקו הליך שומתי. המשיב סירב לתקן הדוח, ולא התיר את קיזוז ההפסד שנדרש. לטענת המערער הפסד ההון נגרם לו כבר בשנת 2000, במועד הפקדת תמורת המכירה, כמימוש ערבות שיש לקזז כנגד רווח ההון מהפירוק, זאת עקב מצבה הכלכלי הגרוע של החברה, כשהיה ברור כבר אז שהכספים ירדו לטמיון. 

לדברי המשיב כספי התמורה הופקדו על מנת שישמשו כבטוחה ולא מומשו כערבות בשנה זו. כמו כן, רק בשנת 2004 עת הובהר למערער ע"י מפרק החברה כי חובו לא יוחזר, נוצר הפסד ההון.

ביהמ"ש פוסק לפי העובדות המשפטיות "היבשות" ומתייחס לעניין מועד יציאת הנכס (ההלוואות וזכות הנשיה, שירדו לטמיון)  מידו של המערער, וקובע כי החברה לא היתה חדלת פירעון בשנת 2000, כי מימוש הערבויות היה ב-2002 בלבד, ואז הוא הפך לנושה בחברה, ורק ב-2004 אבדו סיכויי הנשיה בה. הפסד ההון לא הוכר בשנת 2000 כמבוקש.

אנו נתייחס לאמירה חשובה של ביהמ"ש בסוגיה:

" אשר לטענה כי הזרמת הכספים בשנת 2000 לבנק גרמה לבנק (צ"ל "למערער" א.ח.א) להפסד הון, יש לומר כי לא מומש בשנה זו הפסד כלשהו, מאחר שהמערער לא מחל על החוב או חלקו. במצב זה, אין לומר כי הנכס "יצא" מידיו של המערער. לכל היותר ניתן לדבר על הערכה פסימית וקשה, של עתיד אותם כספים, ללא אירוע מס. …הערבות לא מומשה בשנת 2000 והמערער לא נעשה בעל "נכס", עליו "ויתר" בשנה זו."  (ההדגשה שלנו – א.ח.א).

מקריאת פסק הדין ברור, כי כלכלית, כבר בשנת 2000 היתה החברה במצב ירוד ביותר ומכירת מניות המלון והזרמת הכספים לחברה היו צעד של יאוש להצלתה. לו היה המערער מוחל לחברה על כספי ההלוואות, האם ניתן היה לטעון להפסד הון באותה שנה (2000)? לדעתנו כן!!

לעניין זה, נזכיר את פס"ד בעניין יהודה שנהב (ראה מבזק מס מס' 442) שם ביצע שנהב עסקה להחלפת מניות בה נצמח לו רווח הון. מנגד, חתם שנהב על הסכם למחילת חוב לחברה בה השקיע וביקש לקזז את הפסד ההון מהמחילה כנגד רווח ההון. ביהמ"ש קבע כי כאשר נמחל חוב וקיימים יחסים מיוחדים בין המוחל ונמחל יש לבחון את נסיבות העניין כדי לברר האם מחילת החוב הינה מלאכותית. שם נקבע כי המחילה מלאכותית.

במקרה שלפנינו ובנסיבות העניין בהן נמכר הנכס נשוא רווח ההון לצורך הצלת החברה, שקרסה מאוחר יותר, לדעתנו אם היה נמחל החוב ע"י המערער, פורמאלית, ביהמ"ש היה מתקשה להחליט כי מדובר במחילה שהינה עסקה מלאכותית.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.

ביום 22 בנובמבר ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בעניין פרץ גיורא (עמ"ה 8045-04). פסק הדין עוסק בבחינת המהות של מימוש ערבות ע"י ערב ומועד ההכרה בהפסד ההון שנוצר.

העובדות בקצרה:

גיורא פרץ (להלן – "המערער"), החזיק ב- 25% ממניות חב' פ.נ.ג.ב בע"מ (כפי הנראה יתרת המניות הוחזקה בידי אחיות המערער ואביו), אשר החזיקה ב- 25% ממניות חב' מלון עומריה בע"מ. כמו כן, החזיק המערער ב- 50% ממניות חב' פרץ ג.ג. מהנדסים בע"מ (להלן- "החברה"), חברה קבלנית. במהלך שנות ה-90 שיעבד המערער מחצית ממניותיו בפ.נ.ג.ב לטובת הבנקים, אשר נתנו ליווי פיננסי לפעילותה העסקית החברה. בנוסף ניתנו לבנקים בטוחות נוספות וערבויות אישיות.

בפברואר 2000, כפי הנראה עקב מצבה הפיננסי הקשה של החברה, הוחלט על פירוקה מרצון של פ.נ.ג.ב ומכירת מניות חברת מלון עומריה בע"מ. דווח על רווח הון (כ- 11.7 מיליון ₪) ושולם המס.  תקבולי המכירה (של המערער, אחיותיו ואביו), לאחר מס, שימשו את המערער (ע"פ דרישת הבנק) להזרמת כספים לבנק, להחלפת שעבוד מניות פ.נ.ג.ב וכבטחונות להגדלת האשראי לחברה.

בשיא התמצית נאמר, כי מהעדויות והראיות הוברר כי רק בשנת 2002 מימשו הבנקים את הערבויות האישיות שהעמיד המערער, כי בשנת 2003 נכנסה החברה להליכי פירוק, וכי בשנת 2004 הודיע המפרק למערער כי סיכויי גביית חובותיה של החברה כלפיו קלושים ביותר.

בדוח המקורי לשנת 2000, שהגיש המערער, הוא לא תבע את הפסד ההון, אלא ביקש לתקן הדו"ח לאחר שהתנהל בתיקו הליך שומתי. המשיב סירב לתקן הדוח, ולא התיר את קיזוז ההפסד שנדרש. לטענת המערער הפסד ההון נגרם לו כבר בשנת 2000, במועד הפקדת תמורת המכירה, כמימוש ערבות שיש לקזז כנגד רווח ההון מהפירוק, זאת עקב מצבה הכלכלי הגרוע של החברה, כשהיה ברור כבר אז שהכספים ירדו לטמיון. 

לדברי המשיב כספי התמורה הופקדו על מנת שישמשו כבטוחה ולא מומשו כערבות בשנה זו. כמו כן, רק בשנת 2004 עת הובהר למערער ע"י מפרק החברה כי חובו לא יוחזר, נוצר הפסד ההון.

ביהמ"ש פוסק לפי העובדות המשפטיות "היבשות" ומתייחס לעניין מועד יציאת הנכס (ההלוואות וזכות הנשיה, שירדו לטמיון)  מידו של המערער, וקובע כי החברה לא היתה חדלת פירעון בשנת 2000, כי מימוש הערבויות היה ב-2002 בלבד, ואז הוא הפך לנושה בחברה, ורק ב-2004 אבדו סיכויי הנשיה בה. הפסד ההון לא הוכר בשנת 2000 כמבוקש.

אנו נתייחס לאמירה חשובה של ביהמ"ש בסוגיה:

" אשר לטענה כי הזרמת הכספים בשנת 2000 לבנק גרמה לבנק (צ"ל "למערער" א.ח.א) להפסד הון, יש לומר כי לא מומש בשנה זו הפסד כלשהו, מאחר שהמערער לא מחל על החוב או חלקו. במצב זה, אין לומר כי הנכס "יצא" מידיו של המערער. לכל היותר ניתן לדבר על הערכה פסימית וקשה, של עתיד אותם כספים, ללא אירוע מס. …הערבות לא מומשה בשנת 2000 והמערער לא נעשה בעל "נכס", עליו "ויתר" בשנה זו."  (ההדגשה שלנו – א.ח.א).

מקריאת פסק הדין ברור, כי כלכלית, כבר בשנת 2000 היתה החברה במצב ירוד ביותר ומכירת מניות המלון והזרמת הכספים לחברה היו צעד של יאוש להצלתה. לו היה המערער מוחל לחברה על כספי ההלוואות, האם ניתן היה לטעון להפסד הון באותה שנה (2000)? לדעתנו כן!!

לעניין זה, נזכיר את פס"ד בעניין יהודה שנהב (ראה מבזק מס מס' 442) שם ביצע שנהב עסקה להחלפת מניות בה נצמח לו רווח הון. מנגד, חתם שנהב על הסכם למחילת חוב לחברה בה השקיע וביקש לקזז את הפסד ההון מהמחילה כנגד רווח ההון. ביהמ"ש קבע כי כאשר נמחל חוב וקיימים יחסים מיוחדים בין המוחל ונמחל יש לבחון את נסיבות העניין כדי לברר האם מחילת החוב הינה מלאכותית. שם נקבע כי המחילה מלאכותית.

במקרה שלפנינו ובנסיבות העניין בהן נמכר הנכס נשוא רווח ההון לצורך הצלת החברה, שקרסה מאוחר יותר, לדעתנו אם היה נמחל החוב ע"י המערער, פורמאלית, ביהמ"ש היה מתקשה להחליט כי מדובר במחילה שהינה עסקה מלאכותית.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.

לפני מספר ימים פורסמה החלטת מיסוי (בהסכם) 9857/12, שעניינה קביעת תנאים אשר בהתקיימם ייחשב יחיד לתושב ישראל לעניין אמנה.

המדובר בבני זוג תושבי מדינת אמנה, בעלים של עסק בעל מרכזי ייצור ושיווק במספר מדינות בעולם, המקיים מחזור מכירות בהיקף נרחב בשנה, שבעתיו שוהים בני הזוג חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. בני בזוג פנו לרשות המסים לאור כוונתם להעביר את מרכז חייהם לישראל (לראשונה), בבקשה לקבוע עבורם תנאים אשר בהתקיימם יוכלו להיחשב לתושבי ישראל לעניין האמנה עם מדינת מושבם (הקודמת) ולקבל אישור תושבות בהתאם. להלן עיקרי ההחלטה:

בני הזוג ייחשבו לתושבי ישראל לעניין הפקודה החל מיום העברת מרכז חייהם לישראל ובלבד שישבו בישראל תקופה מהותית מיום הגעתם. לא צוין מהי "תקופה מהותית".

באשר למעמדם כתושבי ישראל לעניין האמנה נקבעה "תקופת אכשרה": רק החל מתום שנת המס השלישית מיום הגעתם לישראל, ינפיק להם פקיד השומה אישור בדבר היותם תושבי ישראל לעניין האמנה רטרואקטיבית החל מיום הגעתם, ובלבד שיתקיימו כל התנאים האלה במצטבר:

• לבני הזוג יהיה בית קבע בישראל.
• בשנת הגעתם ישהו בני הזוג לפחות 1/3 מזמנם בישראל, בשנת המס השנייה- מעל ל- 133 ימים ובשנת המס השלישית- מעל ל- 143 ימים.
• בני הזוג יצהירו שבכוונתם להמשיך ולשהות בישראל תקופה שלא תפחת מ- 143 ימים בכל אחת משנות המס הרביעית והחמישית.

בנוסף, נקבע כי בכל שנת מס עבורה יונפק אישור תושבות, ישהו בני הזוג, בכל אחת משאר המדינות האחרות, מספר ימים הקטן ממספר ימי שהייתם בישראל באותה שנה.

נראה כי בקובעה תנאי סף ותקופת אכשרה, מבקשת רשות המסים למנוע מצבים בהם תושבי חוץ יגיעו לישראל לתקופה קצרה בה הם צפויים להניב הכנסות גבוהות (למשל כאשר הם צפויים למכור חברות המוחזקות על ידם), רק כדי ליהנות מפטור בישראל (כיחידים מוטבים) ובמדינת מוצאם (כתושבי חוץ) בגין אותן הכנסות.

בנוסף נקבע כי:

• בני הזוג ימציאו חוות דעת מאת רו"ח מקומי של מדינת מושבם כי לפי מבחני הדין הפנימי באותה מדינה, הם אינם נחשבים "תושבי המדינה" החל מיום הגעתם לישראל (לדעתנו, דרישה זו היא מוגזמת, בין השאר בשל העובדה שאם בני הזוג אינם תושבי אותה מדינה עפ"י דיניה הפנימיים והינם תושבי ישראל עפ"י הוראות הפקודה, ממילא אין רלבנטיות להכרעה בדבר התושבות עפ"י שוברי השוויון באמנה וממילא גם לעניין האמנה ייחשבו בני הזוג לתושבי ישראל).

• עמידה מלאה בכל ההוראות דלעיל תעניק תושבות ישראלית בדין הפנימי ולפי האמנה מיום ההגעה לישראל.

• בני הזוג הצהירו שלא ביקשו "שנת הסתגלות" (כדי למנוע מצב בו ייהנו ממעמד של תושבי חוץ בשנת ההסתגלות ויקבלו אישור (בדיעבד) בדבר היותם תושבי ישראל באותה שנה).

• אין במתן אישורי תושבות כאמור כדי לחייב את רשות המיסים להסכים לייצג את בני הזוג, בהליך של הסכמה הדדית, מול מדינת אמנה, היה ותחליט כי זיקתם של בני הזוג למדינת האמנה גוברת.

מעניין לדון במקרה בו נדרשת הנפקת אישור תושבות ישראלית למדינה שלישית, למשל יחיד תושב צרפת שעלה לישראל ומוכר בסמוך לעלייתו מניות בחברה רומנית. אותו יחיד עשוי להידרש לאישור תושבות ישראלית כדי שיחול עליו פטור מרווח הון ברומניה, בהתאם להוראות האמנה בין ישראל לרומניה.

נראה שבמקרה כאמור לא יחולו התנאים וההגבלות האמורים ורשות המסים כן תנפיק אישור תושבות לעניין זה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ורו"ח (משפטן) אייל סנדו ממשרדנו.

לפני מספר ימים פורסמה החלטת מיסוי (בהסכם) 9857/12, שעניינה קביעת תנאים אשר בהתקיימם ייחשב יחיד לתושב ישראל לעניין אמנה.

המדובר בבני זוג תושבי מדינת אמנה, בעלים של עסק בעל מרכזי ייצור ושיווק במספר מדינות בעולם, המקיים מחזור מכירות בהיקף נרחב בשנה, שבעתיו שוהים בני הזוג חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. בני בזוג פנו לרשות המסים לאור כוונתם להעביר את מרכז חייהם לישראל (לראשונה), בבקשה לקבוע עבורם תנאים אשר בהתקיימם יוכלו להיחשב לתושבי ישראל לעניין האמנה עם מדינת מושבם (הקודמת) ולקבל אישור תושבות בהתאם. להלן עיקרי ההחלטה:

בני הזוג ייחשבו לתושבי ישראל לעניין הפקודה החל מיום העברת מרכז חייהם לישראל ובלבד שישבו בישראל תקופה מהותית מיום הגעתם. לא צוין מהי "תקופה מהותית".

באשר למעמדם כתושבי ישראל לעניין האמנה נקבעה "תקופת אכשרה": רק החל מתום שנת המס השלישית מיום הגעתם לישראל, ינפיק להם פקיד השומה אישור בדבר היותם תושבי ישראל לעניין האמנה רטרואקטיבית החל מיום הגעתם, ובלבד שיתקיימו כל התנאים האלה במצטבר:

• לבני הזוג יהיה בית קבע בישראל.
• בשנת הגעתם ישהו בני הזוג לפחות 1/3 מזמנם בישראל, בשנת המס השנייה- מעל ל- 133 ימים ובשנת המס השלישית- מעל ל- 143 ימים.
• בני הזוג יצהירו שבכוונתם להמשיך ולשהות בישראל תקופה שלא תפחת מ- 143 ימים בכל אחת משנות המס הרביעית והחמישית.

בנוסף, נקבע כי בכל שנת מס עבורה יונפק אישור תושבות, ישהו בני הזוג, בכל אחת משאר המדינות האחרות, מספר ימים הקטן ממספר ימי שהייתם בישראל באותה שנה.

נראה כי בקובעה תנאי סף ותקופת אכשרה, מבקשת רשות המסים למנוע מצבים בהם תושבי חוץ יגיעו לישראל לתקופה קצרה בה הם צפויים להניב הכנסות גבוהות (למשל כאשר הם צפויים למכור חברות המוחזקות על ידם), רק כדי ליהנות מפטור בישראל (כיחידים מוטבים) ובמדינת מוצאם (כתושבי חוץ) בגין אותן הכנסות.

בנוסף נקבע כי:

• בני הזוג ימציאו חוות דעת מאת רו"ח מקומי של מדינת מושבם כי לפי מבחני הדין הפנימי באותה מדינה, הם אינם נחשבים "תושבי המדינה" החל מיום הגעתם לישראל (לדעתנו, דרישה זו היא מוגזמת, בין השאר בשל העובדה שאם בני הזוג אינם תושבי אותה מדינה עפ"י דיניה הפנימיים והינם תושבי ישראל עפ"י הוראות הפקודה, ממילא אין רלבנטיות להכרעה בדבר התושבות עפ"י שוברי השוויון באמנה וממילא גם לעניין האמנה ייחשבו בני הזוג לתושבי ישראל).

• עמידה מלאה בכל ההוראות דלעיל תעניק תושבות ישראלית בדין הפנימי ולפי האמנה מיום ההגעה לישראל.

• בני הזוג הצהירו שלא ביקשו "שנת הסתגלות" (כדי למנוע מצב בו ייהנו ממעמד של תושבי חוץ בשנת ההסתגלות ויקבלו אישור (בדיעבד) בדבר היותם תושבי ישראל באותה שנה).

• אין במתן אישורי תושבות כאמור כדי לחייב את רשות המיסים להסכים לייצג את בני הזוג, בהליך של הסכמה הדדית, מול מדינת אמנה, היה ותחליט כי זיקתם של בני הזוג למדינת האמנה גוברת.

מעניין לדון במקרה בו נדרשת הנפקת אישור תושבות ישראלית למדינה שלישית, למשל יחיד תושב צרפת שעלה לישראל ומוכר בסמוך לעלייתו מניות בחברה רומנית. אותו יחיד עשוי להידרש לאישור תושבות ישראלית כדי שיחול עליו פטור מרווח הון ברומניה, בהתאם להוראות האמנה בין ישראל לרומניה.

נראה שבמקרה כאמור לא יחולו התנאים וההגבלות האמורים ורשות המסים כן תנפיק אישור תושבות לעניין זה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ורו"ח (משפטן) אייל סנדו ממשרדנו.

ביום 28 בנובמבר 2012 ניתן בביה"ד הארצי לעבודה פס"ד בעניין ויזניצר (עב"ל 131-10)  (להלן- המבוטחת) המאפשר קבלת דמי אבטלה למבוטחת שהיתה בשנת השתלמות במסגרת חופשה ללא תשלום (להלן- חל"ת) ממעסיקה.

תשתית עובדתית

• המבוטחת עבדה יותר מעשור כגננת במוסד "נשות הסתדרות אגודת ישראל" (המעסיק").
• במוסד זה כמו במוסדות רבים אחרים, נהוג כי בתום כל שנה כל  העובדות במוסד מקבלות מכתבי פיטורין וברוב המקרים חוזרות לעבוד בתחילת השנה שלאחר מכן.
• ביום 2.5.2007 קיבלה המבוטחת מכתב פיטורין לפיו עבודתה תסתיים ביום 31.8.2007.
• מיום 1.9.2007 המבוטחת יצאה לשנת השתלמות, ולאחר כחודשיים התייצבה בלשכת התעסוקה כדורשת עבודה ותבעה דמי אבטלה.
• תביעתה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) בטענה כי המבוטחת כלל לא היתה מובטלת. ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 3265/08) קיבל את התביעה.

דיון והחלטה בבית הדין הארצי

• לפי עמדת המל"ל המבוטחת לא הייתה כלל מובטלת שכן: המבוטחת הייתה בשנת השתלמות אשר יחסי העבודה בה אינם מתנתקים אלא מושעים בלבד, כי מכתב הפיטורין שנשלח למבוטחת הוצא בטעות, וכי לימודי המבוטחת במהלך החל"ת לא אפשרו לה להיות זמינה לכל עבודה שתוצע לה.
• ממכתב ששלח המעסיק למל"ל עולה כי ככל העובדים האחרים, גם המבוטחת קבלה מכתב פיטורין, זאת אף שמאוחר יותר אישר לה המעסיק לצאת לשנת שבתון. לטענתו, מכתב הפיטורין יוחל ככל שהמבוטחת תחזור בה מכוונתה לצאת לשנת ההשתלמות.
• מסקנת ביה"ד כי "החל"ת שנכפה על  המשיבה, היה תחליף לפיטורים במגמה לאפשר לה לצאת לשנת השתלמות, על אף שהכוונה הבסיסית הייתה לניתוק גמור של יחסי העבודה בין הצדדים". מכאן קובע ביה"ד כי מדובר למעשה בחל"ת כפוי המזכה באפשרות תביעת דמי אבטלה.
• בסוגיית זמינותה של המבוטחת לעבודה שתוצע לה קובע ביה"ד כי לא הוכח אחרת, וכי חתימתה בלשכה מעת לעת מוכיחה כי היתה זמינה לעבודה.
• ביה"ד הארצי דחה את ערעור המל"ל ואישר הזכאות לדמי אבטלה.

הערות וביקורת

• ביה"ד מתעלם במוצהר מסוגיית מכתבי פיטורין גורפים המוצאים ע"י מוסדות שונים, ובמיוחד גופי הוראה וחינוך, שנה בשנה לעובדים השונים תוך קליטתם במודע בשנה"ל הבאה.  האם אלו פיטורים אמיתיים או לא ?!
• ספציפית למקרה: המעביד גם פיטר את העובדת, וגם אישר לה מאוחר יותר לצאת לשנת השתלמות. ברור לכל כי אין מצב שבו יוצא מאן דהוא לשנת השתלמות, במידה ופוטר קודם לכן. ביה"ד קבע כי מקרה זה הוא בעצם "חל"ת כפוי".
• המבוטחת חתמה על התחייבות בקרן ההשתלמות שלא תעבוד במקום אחר יותר משליש משרה. כלומר היא זמינה לעבודה רק בשליש מהזמן. אמנם ביה"ד מאפשר, ובצדק לטעמנו, מפלט מתמטי מהתחייבות זו כגון אפשרות עבודה בערב ולימוד בבוקר, ואולי אף עבודה במשרה מלאה 4 חודשים ולימודי יום מלא שמונה חודשים
  ועוד, אך חמורה לדעתנו  העובדה כי ביה"ד מציין כי "לכל היותר יתכן ותחרוג (המבוטחת) מכללי קרן ההשתלמות, אך תנאים אלה רלוונטיים רק למישור היחסים שבין הקרן למשיבה, ואין הם משליכים על עמידה בתנאים הנדרשים לקבלת דמי אבטלה על פי חוק הביטוח הלאומי".  לדעתנו אמירה כזו לא ראוי כי תאמר ע"י רשות שיפוטית ובוודאי שלא ע"י הערכאה הגבוהה ביותר כמו ביה"ד הארצי לעבודה. 

בסיכום פסה"ד מנסה ביה"ד ללכת צעד אחורנית, מצמצם את פסיקתו ותוהה "האם  מי שנמצא בשנת השתלמות, ואמור להקדיש את עיתותיו ללימודים, ראוי להיקרא מובטל… השאלה הזו מחריפה, לאור העובדה שהמשיבה ושכמותה נהנים מהכנסה מקרן השתלמות של שני שליש מן השכר הרגיל שלהם בתקופת ההשתלמות".

ואז באלגנטיות קובע ביה"ד כי לא בכל מקרה מעין זה תהיה זכאות לדמי אבטלה, אך במקרה זה כן!

לדעתנו ודווקא לגבי הסקטור הנרחב של מוסדות החינוך למיניהם, שעובדיהם השונים הם אלו הנשלחים מטעמם לשנות השתלמות, הרי קביעתו זו של ביה"ד הארצי עלולה לעודד המשך המנהג הנפסד של הוצאת מכתבי פיטורין סיטונאיים לעובדים שנה בשנה, תוך שליחת חלק מהעובדים לשנת השתלמות, כ"מפוטר שאינו מפוטר", ותוך מתן אפשרות לעובדים אלו לקבוע דמי אבטלה כמובטלים לכל דבר. 

מיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה (צח) גלרט, למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.

ביום 28 בנובמבר 2012 ניתן בביה"ד הארצי לעבודה פס"ד בעניין ויזניצר (עב"ל 131-10)  (להלן- המבוטחת) המאפשר קבלת דמי אבטלה למבוטחת שהיתה בשנת השתלמות במסגרת חופשה ללא תשלום (להלן- חל"ת) ממעסיקה.

תשתית עובדתית

• המבוטחת עבדה יותר מעשור כגננת במוסד "נשות הסתדרות אגודת ישראל" (המעסיק").
• במוסד זה כמו במוסדות רבים אחרים, נהוג כי בתום כל שנה כל  העובדות במוסד מקבלות מכתבי פיטורין וברוב המקרים חוזרות לעבוד בתחילת השנה שלאחר מכן.
• ביום 2.5.2007 קיבלה המבוטחת מכתב פיטורין לפיו עבודתה תסתיים ביום 31.8.2007.
• מיום 1.9.2007 המבוטחת יצאה לשנת השתלמות, ולאחר כחודשיים התייצבה בלשכת התעסוקה כדורשת עבודה ותבעה דמי אבטלה.
• תביעתה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) בטענה כי המבוטחת כלל לא היתה מובטלת. ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 3265/08) קיבל את התביעה.

דיון והחלטה בבית הדין הארצי

• לפי עמדת המל"ל המבוטחת לא הייתה כלל מובטלת שכן: המבוטחת הייתה בשנת השתלמות אשר יחסי העבודה בה אינם מתנתקים אלא מושעים בלבד, כי מכתב הפיטורין שנשלח למבוטחת הוצא בטעות, וכי לימודי המבוטחת במהלך החל"ת לא אפשרו לה להיות זמינה לכל עבודה שתוצע לה.
• ממכתב ששלח המעסיק למל"ל עולה כי ככל העובדים האחרים, גם המבוטחת קבלה מכתב פיטורין, זאת אף שמאוחר יותר אישר לה המעסיק לצאת לשנת שבתון. לטענתו, מכתב הפיטורין יוחל ככל שהמבוטחת תחזור בה מכוונתה לצאת לשנת ההשתלמות.
• מסקנת ביה"ד כי "החל"ת שנכפה על  המשיבה, היה תחליף לפיטורים במגמה לאפשר לה לצאת לשנת השתלמות, על אף שהכוונה הבסיסית הייתה לניתוק גמור של יחסי העבודה בין הצדדים". מכאן קובע ביה"ד כי מדובר למעשה בחל"ת כפוי המזכה באפשרות תביעת דמי אבטלה.
• בסוגיית זמינותה של המבוטחת לעבודה שתוצע לה קובע ביה"ד כי לא הוכח אחרת, וכי חתימתה בלשכה מעת לעת מוכיחה כי היתה זמינה לעבודה.
• ביה"ד הארצי דחה את ערעור המל"ל ואישר הזכאות לדמי אבטלה.

הערות וביקורת

• ביה"ד מתעלם במוצהר מסוגיית מכתבי פיטורין גורפים המוצאים ע"י מוסדות שונים, ובמיוחד גופי הוראה וחינוך, שנה בשנה לעובדים השונים תוך קליטתם במודע בשנה"ל הבאה.  האם אלו פיטורים אמיתיים או לא ?!
• ספציפית למקרה: המעביד גם פיטר את העובדת, וגם אישר לה מאוחר יותר לצאת לשנת השתלמות. ברור לכל כי אין מצב שבו יוצא מאן דהוא לשנת השתלמות, במידה ופוטר קודם לכן. ביה"ד קבע כי מקרה זה הוא בעצם "חל"ת כפוי".
• המבוטחת חתמה על התחייבות בקרן ההשתלמות שלא תעבוד במקום אחר יותר משליש משרה. כלומר היא זמינה לעבודה רק בשליש מהזמן. אמנם ביה"ד מאפשר, ובצדק לטעמנו, מפלט מתמטי מהתחייבות זו כגון אפשרות עבודה בערב ולימוד בבוקר, ואולי אף עבודה במשרה מלאה 4 חודשים ולימודי יום מלא שמונה חודשים
  ועוד, אך חמורה לדעתנו  העובדה כי ביה"ד מציין כי "לכל היותר יתכן ותחרוג (המבוטחת) מכללי קרן ההשתלמות, אך תנאים אלה רלוונטיים רק למישור היחסים שבין הקרן למשיבה, ואין הם משליכים על עמידה בתנאים הנדרשים לקבלת דמי אבטלה על פי חוק הביטוח הלאומי".  לדעתנו אמירה כזו לא ראוי כי תאמר ע"י רשות שיפוטית ובוודאי שלא ע"י הערכאה הגבוהה ביותר כמו ביה"ד הארצי לעבודה. 

בסיכום פסה"ד מנסה ביה"ד ללכת צעד אחורנית, מצמצם את פסיקתו ותוהה "האם  מי שנמצא בשנת השתלמות, ואמור להקדיש את עיתותיו ללימודים, ראוי להיקרא מובטל… השאלה הזו מחריפה, לאור העובדה שהמשיבה ושכמותה נהנים מהכנסה מקרן השתלמות של שני שליש מן השכר הרגיל שלהם בתקופת ההשתלמות".

ואז באלגנטיות קובע ביה"ד כי לא בכל מקרה מעין זה תהיה זכאות לדמי אבטלה, אך במקרה זה כן!

לדעתנו ודווקא לגבי הסקטור הנרחב של מוסדות החינוך למיניהם, שעובדיהם השונים הם אלו הנשלחים מטעמם לשנות השתלמות, הרי קביעתו זו של ביה"ד הארצי עלולה לעודד המשך המנהג הנפסד של הוצאת מכתבי פיטורין סיטונאיים לעובדים שנה בשנה, תוך שליחת חלק מהעובדים לשנת השתלמות, כ"מפוטר שאינו מפוטר", ותוך מתן אפשרות לעובדים אלו לקבוע דמי אבטלה כמובטלים לכל דבר. 

מיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה (צח) גלרט, למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.