במקרים בהם בעלי מניות מממנים פעילות של חברה תושבת מדינה זרה שבבעלותם ע"י הענקת הלוואות לחברה, יתכן שיחולו במדינת המושב של החברה כללי מימון דק (Thin capitalization rules) הקובעים כי סכום ההלוואות שהעניק בעל המניות לחברה לא יעלה על הונה העצמי, לפי יחס הלוואות להון (היחס שונה ממדינה למדינה). שלטונות המס הזרים יסווגו את ההפרש בין סך הריבית המשולמת לבעלי המניות ובין הריבית שהייתה אמורה להשתלם על פי יחס הלוואות להון המותר – כדיבידנד, זאת, כיוון שמבחינה כלכלית התבצעה מעין "חלוקת רווחים" בגין השקעה בהון ולא תשלום ריבית בגין מתן הלוואה.

שאלת התחולה של כללי המימון הדק נדונה בבית המשפט האירופאי (ECJ) בפרשת Lankhorst-Hohorst . המדובר בחברה תושבת הולנד המעניקה הלוואה לחברה נכדה תושבת גרמניה.

בהתאם לכללי המימון הדק בגרמניה, רשויות המס לא התירו את הוצאות הריבית וסיווגו אותן מחדש כדיבידנד. כתוצאה מהסיווג מחדש נוצר גידול בהכנסה החייבת של החברה הגרמנית.

בית המשפט קבע שהמדובר בהפליה אסורה על פי חוקי האיחוד האירופאי, משום שכללי המימון הדק בגרמניה אינם חלים על הלוואה דומה שמעניקה חברה תושבת גרמניה, בית המשפט מוסיף וקובע כי הפליה אפשרית רק במקרה שבו קיים אינטרס ציבורי לכך, בכפוף למבחן המידתיות.

בעקבות פס"ד Lankhorst-Hohorst , חוקק בפורטוגל חוק לפיו כללי המימון הדק לא יחולו לגבי הלוואות שמעניקות חברות זרות תושבות האיחוד האירופאי לחברות תושבות פורטוגל. לאור האמור, תכנון מבנה  החזקות ומימון  בצורה מושכלת, באמצעות חברה תושבת האיחוד האירופאי לצורך השקעה בפורטוגל, עשוי  למנוע את החלת כללי המימון הדק בפורטוגל.

בעקבות האמור לעיל יתכן וניתן לטעון, באופן דומה, כי החלת כללי מימון דק במדינות שעימן קיימת אמנה למניעת מיסי כפל פוגעות בסעיף אי ההפליה עפ"י האמנה.