אתמול  (29.12.2005) ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין אריה גונן (ע"א 477/02).

כזכור, דן בית המשפט המחוזי בסוגיית תושבותו של מר גונן (המערער) בשנים 1991, 1992, לצורך סיווג הכנסותיו, שהופקו בארה"ב, כ"הכנסות שהופקו בישראל" בהתאם להוראות סעיף 5(1) לפקודה.

להלן עיקרי העובדות המוסכמות:

1. בשנת 1988 עזבו המערער, אשתו ושני ילדיו את ישראל לארה"ב. שהייתם בארה"ב הייתה "חוקית" – הם בעלי אשרת קבע והם בעלי מספר ביטוח לאומי ורפואי שם.

2. אשת המערער לקחה "חל"ת" מעבודתה כמורה בישראל. היא שימשה כמורה בארה"ב בשנים 1989 – 1990, ושבה לישראל באוגוסט 1991. ב- 9/91 היא שבה לעבודתה כמורה בישראל.

3. בנו ובתו של המערער שבו לישראל במהלך תקופת שהייתו בחו"ל (בשנים 91' ו- 89' בהתאמה), לצורך שירות בצה"ל. במהלך שהותם בישראל גרו הילדים בדירת המשפחה בחיפה.

4. בארה"ב המשפחה שכרה בית, החזיקה כלי רכב וניהלו חשבונות בנק. הם היו רשומים בקונסוליה הישראלית בעיר. בישראל הם המשיכו להחזיק בדירה, החזיקו בחשבונות בנק, המשיכו לקיים קופות גמל וחסכונות והמערער אף שילם דמי ביטוח לאומי וקופת חולים בשנות היעדרותם.

5. המערער עבד בארה"ב בחברה בשליטתו, ממנה קיבל שכר עד חודש 9/91. החברה חדלה מפעילות ב- 2/92. ב- 1992 קיבל שכר מחברה ישראלית בשליטתו. במהלך שהייתו בארה"ב הוא חתם על הדוחות של חברות ישראליות שבשליטתו.

6. אמו של המערער חלתה בשנת 1991 ונפטרה בשנת  1992.

לאור העובדות דלעיל קבע בית המשפט המחוזי בעניין כי המערער איננו תושב ארה"ב כלל בכל תקופת שהייתו בארה"ב. לגישתו של בית המשפט – על מנת לקבוע את מרכז חייו של אדם, ובכך לקיים את הגדרת "תושב" יש לעמוד בשני מבחנים:

א. המבחן האובייקטיבי –  היכן פיסית מרבית זיקותיו של אדם.

ב. המבחן הסובייקטיבי – מה הייתה כוונתו של אותו אדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו.

בית המשפט המחוזי רואה במערער, בשקלול שני המבחנים, כמי שכוונתו הייתה להפוך לתושב ארה"ב, אולם כוונה זו וביצועה "האובייקטיבי" לא הבשילו לכלל השלמה. לדידו של ביהמ"ש המחוזי, תהליך ההפיכה לתושב  חוץ לא הושלם, ובשנת 1991 חלה בעצם "נסיגה" בתהליך, כך שבפועל הייתה "התרחקות" מהגדרת תושב ישראל, אולם מעולם לא היה ניתוק ממנה.

בית המשפט העליון (בדעת רוב) איננו מקבל את גישת בית המשפט המחוזי וקובע כי העתקת מקום המגורים לארה"ב, על כל היבטיה מעידה "על תהליך של שינוי תושבות ולא על היעדרות ארעית מישראל". גם בית המשפט העליון מצביע על תהליך. לאור מכלול העובדות, על פי ביהמ"ש, אין ספק כי בחודש ינואר 1991 (שנה לגביה קיימת מחלוקת עם פקיד השומה) היה המערער תושב חוץ, אך במועד זה החל תהליך הפיכתו לתושב ישראל – תהליך שהושלם בחודש אוקטובר של אותה השנה. לפיכך רואה ביהמ"ש העליון במערער כמי שהיה לתושב ישראל רק ב 10/91.

1. בית המשפט אמנם רואה ב"משפחה" כאלמנט משמעותי בהחלטתו – הוא בוחן את נקודת המפנה שחלה בשנת 1991 בחיי המשפחה כולה, אולם בפועל הוא "מאפשר" קביעת מועד תושבות שונה למערער ולאשתו. עמדה זו ננקטה כבר באחרונה בבתי המשפט המחוזיים לאחרונה, במיוחד בעניין  צייגר משה (עמ"ה 531/04) (ראה מבזק מס מס' 107).

2. כמו בפסק הדין בעניין סולד (עמ"ה 7038/03 ועמ"ה 8017/04) (ראה מבזק מס מספר 137),  גם כאן בית המשפט אינו רואה בשמירת זכויות, סוציאליות ואחרות, ונכסים בישראל כגורם "המפריע" לקביעת התושבות מחוץ לישראל.

3. על אף שבית המשפט רואה בשינוי התושבות כ"תהליך" הרי שהוא שם דגש רב יותר לעובדות מאשר לכוונה. בפועל בית המשפט בוחן את עצם התושבות באקט נקודתי – עובדתי: המועד הפיסי של היציאה מישראל והחזרה אליה.

4. על אף שלא נקבע כך בשום מקום, נוטה פקיד השומה לקבוע "תושבות" לשנה שלמה. על כך גם מעיד "מבחן הימים" שבהגדרת תושב ישראל לאחר תיקון 132. בית המשפט כאן קובע כי המערער ייחשב תושב ישראל החל מחודש אוקטובר. אין ספק כי קביעה כאמור תביא לעיתים למחלוקת בדבר חלק ההכנסה אשר הופק במהלך שנת מס מסוימת, בתקופת היות הנישום תושב ישראל.

לסיכום ניתן לומר כי גישת בתי המשפט השתנתה לאורך השנים, במקביל לשינויים שחלים בעולם בקלות היחסית להפוך לתושב מדינה אחרת.

בדומה לגישת בתי המשפט בעבר, נקבע בדעת המיעוט בפסק הדין, כי עצם הישארות הנכסים בישראל מעידה על כוונה עתידית לשוב לישראל. לפיכך לדעת המיעוט, אין לראות במערער כמי ששינה את מקום מושבו. דעת הרוב בוחנת את העובדות בצורה "מודרנית" יותר – לפיה חשיבות המבחן הסובייקטיבי מצומצמת ביחס למבחן האובייקטיבי. לגישה זו מרכז החיים יכול שיהיה דינאמי, ובוודאי שאין סופו מעיד על תחילתו.