מיסוי בינלאומי - החלטת בית המשפט בדבר מיסוי הכנסות ספורטאים תושבי ארה"ב בישראל.
השבוע ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (הש' י' אלון) בערעור מ"ה בעניין מיסוי הכנסות ספורטאים תושבי ארה"ב בישראל, וזאת נוכח האמנה למניעת כפל מס בין ישראל לארה"ב (להלן: "האמנה"). הש' אישר את שומות הניכויים שהוצאו למערערת (עמותת אליצור אשקלון) וקבע, כי על פי האמנה רשאית ישראל לחייב במס הכנסתם של שחקני כדורסל אמריקאיים שכירים, אשר שכרם לא עלה על 400 דולר ליום, ובלבד שהם עונים על תנאי סעיף 16 לאמנה, דהיינו: שהו בישראל תקופה או תקופות המצטברות ל – 183 ימים או יותר בשנת המס; זאת אף כי סעיף 18 לאמנה, העוסק במיסוי הכנסתם של בדרנים ציבוריים וספורטאים מתנה את מיסוי ההכנסה במדינת המקור בכך שסכומה ברוטו של ההכנסה עולה על 400 דולר (או שקולתם במטבע הישראלי) ליום שאותו אדם נוכח במדינת בה ניתנים השירותים. הלכה למעשה קבע השופט כי, בסוגיית היחס שבין ההסדר המיוחד לכאורה הקבוע בסעיף 18 לאמנה לגבי הכנסת ספורטאים לבין ההסדר הכללי הקבוע בסעיף 16 לאמנה, החל לגבי הכנסת עובדים שכירים, אין הראשון גובר על השני. סעיף 18 קובע כלל נוסף לחיוב ההכנסה בנסיבות בהן הוראות סעיף 16 אינן מתקיימות, אך אינו גורע מתחולתו של סעיף 16 לגבי ספורטאים שכירים (כמו יתר השכירים).
תוצאת ההחלטה כשלעצמה איננה מפתיעה במיוחד, בעיקר נוכח לשונה של הוראת סעיף 18 לאמנה, "הסובלת" את שני הפירושים שהוצגו על ידי הצדדים המתדיינים. מעניינת יותר היא דרך הניתוח שבעטיה הגיע הש' להחלטתו. הש' מתבסס על עקרונות הפרשנות לדיני מסים כפי שאלו נתגבשו בפסיקה ובספרות המקצועית. בין היתר מסתמך הש' על האמור בפס"ד פוליטי (ע"א 8569/06) ועל משנתו של הנשיא לשעבר ברק, בקובעו כי כללי הפרשנות לעניין דיני המס יחולו בפירוש הוראות האמנה. כך, יש להתחיל בנוסח החוק ומקום שהנוסח סובל את שני הפירושים, יש לאמץ את הפירוש המגשים את "תכלית החקיקה". דרך ניתוח זו מתעלמת מהיות האמנה, בראש ובראשונה, מערכת נורמטיבית הסכמית בין הצדדים לאמנה (הגם שהיא נקלטת בדין הישראלי כדבר חקיקה לפי ס' 196 לפקודה). בהתאם לכך נודעת חשיבות לפירוש הוראות האמנה, בין היתר, בהתחשב בהקשר הדברים ובמטרות האמנה. בהקשר זה יש חשיבות גם לעמדת המדינות (וראה סעיף 31 לאמנת וינה בדבר פרשנות אמנות בינלאומיות). המשיב הציג את עמדת הרשות האמריקאית בסוגיה הנדונה (שהיא כעמדתו), ואולם הש' לא ראה כל חשיבות לעמדה זו ובהחלטתו אף ציין כי אין בה "משום צמצום כלשהו מסמכות בית המשפט בישראל לפרש את הוראות האמנה על פי כללי הפרשנות הנדרשים לכך".
מתן פירוש חד-צדדי להוראה באמנה נוגד את אופייה ההסכמי של האמנה ואף עלול לייצור מצבים קשים בהם המדינה השנייה תידחה את הפירוש שאומץ במדינת המקור ותסרב ליתן את המס ששולם בה כזיכוי כנגד המס המקומי. תוצאה זו בוודאי אינה מתיישבת עם מטרת האמנה. כמו כן, עלול הדבר להביא את הצדדים לאמנה להתדיינות בניהם בדרך של הליכי הסכמה הדדית, מנגנון המעוגן באמנה עצמה ונועד להגיע לפירוש מוסכם בין המדינות באשר למשמעות הוראות האמנה ואופן יישומן.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לעו"ד לילך רובין-אשרוב או לרו"ח ועו"ד גדי אלימי, ממשרדנו.
