מבזק מס מספר 682 - 23.3.2017

ביום 15.3.2017 התקבל פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניין שומות ניכויים בצו שהוציא פ"ש חיפה לחברת ב.ד. מיקוד תקשורת וביטחון בע"מ (ע"מ 34518-01-15) לשנות המס 2009-2011. הסוגיה שבמחלוקת – מהו גובה שווי ההטבה שיש לזקוף למשכורתו של העובד בגין העמדת רכב צמוד המשמש את העובד לצרכי עבודתו וכן לצרכיו הפרטיים?
האם השווי יקבע באופן בלעדי עפ"י הקבוע בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: "תקנות השווי") או שמא יכול המעביד, להוכיח כי שווי השימוש הכלכלי נמוך ממה שנקבע בתקנות השווי ולכן ניתן לזקוף לעובד הכנסה בסכום שווי מופחת?
עובדות המקרה
מדובר בחברה פרטית המעסיקה עובדים (טכנאים) אשר מעניקה באמצעותם שרותי תחזוקה למערכות גילוי אש ועשן, כיבוי, אזעקה, מצוקה ועוד. השירותים הנ"ל ניתנים ע"י עובדי החברה במשך כל שעות היום והלילה.
בשנת 2009 התקינה החברה בכל הרכבים הצמודים יומן רכב ממוחשב בשם SAVE TAX המקושר לחברת איתור לוויני – GPS (להלן: "המערכת"), בה יכול כל עובד להגדיר בכל נסיעה ברכב האם היא עסקית, פרטית או בדרך/חזרה ל/מהעבודה. נתונים אלו נרשמים ונשמרים במערכות השכר והנה"ח של החברה עליהם מבצעת החברה פיקוח ומעקב תקופתי.
בהתאם לנסיעותיו של כל עובד ועובד ברכב הצמוד רו"ח של החברה מייחס את הוצאות הרכב הישירות והעקיפות (כולל פחת) בהתאם ליחס שבין ק"מ שסווגו לנסיעות עסקיות, לבין ק"מ שסווגו לנסיעות פרטיות (הכוללות גם נסיעות מהבית לעבודה ובחזרה) – בגין ההוצאות שיוחסו לחלק הפרטי נזקף שווי שימוש ברכב.
ביהמ"ש שוכנע שהמחוקק בחר לקבוע את גובה שווי ההטבה שתיזקף לעובד בגין שימוש ברכב צמוד עפ"י הנוסחאות שנקבעו בתקנות השווי. וכן, כי "נוסחאות אלו אינן מקימות חזקה הניתנת לסתירה והמחוקק לא התיר לנישומים להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות". בבחינת נוסח לשון החקיקה שבסעיף 2(2) לפקודה ובתקנות השווי הרי שתכלית החקיקה הינה לקבוע מדד יעיל, ודאי וקל לחישוב. דהיינו, תקנות השווי הינן חזקה שבדין אשר קובעת כלל נוקשה שאינו ניתן לסתירה.
בנוסף, קובע ביהמ"ש כי לא נפל כל פגם בתקנות המצדיק את פסילתן בשל אי סבירותן. עם זאת, ביהמ"ש קובע כי: "המערערת לא הביאה בפני נתונים או חוות דעת לגבי חישוב חלופי לחישוב הקבוע בתקנות השווי ואין בפיה טענות ראויות לשכנע כי תקנות השווי אינן קובעות שווי סביר לעלויות רכישה של שרותי נסיעה ברכב חלופי". אומנם, רק חריגה ממתחם הסבירות או קיום אי סבירות קיצונית, תצדיק התערבות משפטית, אך, לטעמינו, זהו אכן פתח אותו משאיר ביהמ"ש לבחינה ע"מ לתקוף את סבירות תקנות השווי.
בהערת אגב, קובע ביהמ"ש כי לא ניתן לבסס את חישוב השווי על המערכת כיוון שכל אמצעי סיווג הנסיעה, הבקרה והפיקוח מסורים לידיהם של העובדים והנהלת החברה, ללא פיקוח חיצוני ממשי ואוטומטי.
זה המקום להזכיר את עמדתנו כפי שבאה לידי ביטוי במבזקנו מס' 569 בעקבות החוזר (מיום 21.10.2014) שהוציאה רשות המיסים בה הביעה את עמדתה ביחס לקביעת שווי ההטבה חלקי ב"רכבי מאגר".
בהמשך לאותה מגמה מבורכת, לעמדתנו, במקרים בהם לעובד מוצמד רכב בתנאים בהם העובד מוגבל מצד מעבידו בתקרת ק"מ חודשית לנסיעה ו/או מממן מכיסו חלק מעלויות החזקת הרכב ו/או מממן מכיסו את החלק העודף בבחירת רכב מקבוצת שווי גבוה יותר וכיו"ב – הרי שיש לנכות משווי השימוש שבתקנות את הערך הכלכלי של הגבלות אלו (בהן נשא העובד מכיסו) שהרי אותו עובד לא מקבל באמת את שווי ההטבה הכולל שקבע המחוקק.
לסיום נציין באותו העניין, כי החל מיום 1.1.2017 על נישומים שמגישים דוחות עבור שנות המס 2016 ואילך, אשר זקפו שווי רכב כאמור לעובדיהם שלא עפ"י הקבוע בתקנות השווי, לדווח במסגרת דו"ח המס השנתי (בטופס 1346) כי נקטה בעמדה החייבת בדיווח (מס' 04/2016) עפ"י סעיף 131ה לפקודה (כמובן, במידה ויתרון המס מכך ומחזור הכספי של הנישום גבוהים מהתקרות שבסעיף זה – ראה גם מבזקנו מס' 668 בנושא).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי כהן, ממשרדנו.

ביום 15.3.2017 התקבל פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניין שומות ניכויים בצו שהוציא פ"ש חיפה לחברת ב.ד. מיקוד תקשורת וביטחון בע"מ (ע"מ 34518-01-15) לשנות המס 2009-2011. הסוגיה שבמחלוקת – מהו גובה שווי ההטבה שיש לזקוף למשכורתו של העובד בגין העמדת רכב צמוד המשמש את העובד לצרכי עבודתו וכן לצרכיו הפרטיים?
האם השווי יקבע באופן בלעדי עפ"י הקבוע בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: "תקנות השווי") או שמא יכול המעביד, להוכיח כי שווי השימוש הכלכלי נמוך ממה שנקבע בתקנות השווי ולכן ניתן לזקוף לעובד הכנסה בסכום שווי מופחת?
עובדות המקרה
מדובר בחברה פרטית המעסיקה עובדים (טכנאים) אשר מעניקה באמצעותם שרותי תחזוקה למערכות גילוי אש ועשן, כיבוי, אזעקה, מצוקה ועוד. השירותים הנ"ל ניתנים ע"י עובדי החברה במשך כל שעות היום והלילה.
בשנת 2009 התקינה החברה בכל הרכבים הצמודים יומן רכב ממוחשב בשם SAVE TAX המקושר לחברת איתור לוויני – GPS (להלן: "המערכת"), בה יכול כל עובד להגדיר בכל נסיעה ברכב האם היא עסקית, פרטית או בדרך/חזרה ל/מהעבודה. נתונים אלו נרשמים ונשמרים במערכות השכר והנה"ח של החברה עליהם מבצעת החברה פיקוח ומעקב תקופתי.
בהתאם לנסיעותיו של כל עובד ועובד ברכב הצמוד רו"ח של החברה מייחס את הוצאות הרכב הישירות והעקיפות (כולל פחת) בהתאם ליחס שבין ק"מ שסווגו לנסיעות עסקיות, לבין ק"מ שסווגו לנסיעות פרטיות (הכוללות גם נסיעות מהבית לעבודה ובחזרה) – בגין ההוצאות שיוחסו לחלק הפרטי נזקף שווי שימוש ברכב.
ביהמ"ש שוכנע שהמחוקק בחר לקבוע את גובה שווי ההטבה שתיזקף לעובד בגין שימוש ברכב צמוד עפ"י הנוסחאות שנקבעו בתקנות השווי. וכן, כי "נוסחאות אלו אינן מקימות חזקה הניתנת לסתירה והמחוקק לא התיר לנישומים להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות". בבחינת נוסח לשון החקיקה שבסעיף 2(2) לפקודה ובתקנות השווי הרי שתכלית החקיקה הינה לקבוע מדד יעיל, ודאי וקל לחישוב. דהיינו, תקנות השווי הינן חזקה שבדין אשר קובעת כלל נוקשה שאינו ניתן לסתירה.
בנוסף, קובע ביהמ"ש כי לא נפל כל פגם בתקנות המצדיק את פסילתן בשל אי סבירותן. עם זאת, ביהמ"ש קובע כי: "המערערת לא הביאה בפני נתונים או חוות דעת לגבי חישוב חלופי לחישוב הקבוע בתקנות השווי ואין בפיה טענות ראויות לשכנע כי תקנות השווי אינן קובעות שווי סביר לעלויות רכישה של שרותי נסיעה ברכב חלופי". אומנם, רק חריגה ממתחם הסבירות או קיום אי סבירות קיצונית, תצדיק התערבות משפטית, אך, לטעמינו, זהו אכן פתח אותו משאיר ביהמ"ש לבחינה ע"מ לתקוף את סבירות תקנות השווי.
בהערת אגב, קובע ביהמ"ש כי לא ניתן לבסס את חישוב השווי על המערכת כיוון שכל אמצעי סיווג הנסיעה, הבקרה והפיקוח מסורים לידיהם של העובדים והנהלת החברה, ללא פיקוח חיצוני ממשי ואוטומטי.
זה המקום להזכיר את עמדתנו כפי שבאה לידי ביטוי במבזקנו מס' 569 בעקבות החוזר (מיום 21.10.2014) שהוציאה רשות המיסים בה הביעה את עמדתה ביחס לקביעת שווי ההטבה חלקי ב"רכבי מאגר".
בהמשך לאותה מגמה מבורכת, לעמדתנו, במקרים בהם לעובד מוצמד רכב בתנאים בהם העובד מוגבל מצד מעבידו בתקרת ק"מ חודשית לנסיעה ו/או מממן מכיסו חלק מעלויות החזקת הרכב ו/או מממן מכיסו את החלק העודף בבחירת רכב מקבוצת שווי גבוה יותר וכיו"ב – הרי שיש לנכות משווי השימוש שבתקנות את הערך הכלכלי של הגבלות אלו (בהן נשא העובד מכיסו) שהרי אותו עובד לא מקבל באמת את שווי ההטבה הכולל שקבע המחוקק.
לסיום נציין באותו העניין, כי החל מיום 1.1.2017 על נישומים שמגישים דוחות עבור שנות המס 2016 ואילך, אשר זקפו שווי רכב כאמור לעובדיהם שלא עפ"י הקבוע בתקנות השווי, לדווח במסגרת דו"ח המס השנתי (בטופס 1346) כי נקטה בעמדה החייבת בדיווח (מס' 04/2016) עפ"י סעיף 131ה לפקודה (כמובן, במידה ויתרון המס מכך ומחזור הכספי של הנישום גבוהים מהתקרות שבסעיף זה – ראה גם מבזקנו מס' 668 בנושא).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי כהן, ממשרדנו.

בהמשך למבזקנו משבוע שעבר (מספר 681) הדן בפסיקת בית המשפט העליון בסוגית תושבותו של פלוני (ע"א 3328/15) בין השנים 2005-2007, להלן התייחסות למספר סוגיות שנדונו בפסק הדין. בית המשפט בוחן את מרכז חייו של פלוני במספר פרמטרים:

1. בית הקבע – פלוני נהג לשהות בישראל במהלך החגים ובחלק מסופי השבוע ובאותן התקופות נהג להתגורר ביחד עם רעייתו וילדיו בביתם בישראל. בנוסף נהג פלוני להפקיד סכומי כסף משמעותיים לחשבונות הבנק בישראל לצורך ניהול משק הבית בישראל ואף החזיק כלי רכב ששימשו אותו כאשר שהה בישראל. משקלול נתונים אלו קובע בית המשפט כי לפלוני היה בית קבע זמין למגורים בישראל. יחד עם זאת קובע בית המשפט כי ייתכן ולפלוני היו מספר בתים נוספים ברחבי העולם אשר יכלו לענות להגדרת בית קבע, אך ככל הנראה לא הביא פלוני הוכחות לכך ובנוסף, כפי שפורט במבזקנו הקודם, הנטל לסתירת החזקה המספרית מוטל על פלוני.
2. נישואיו של פלוני – בית המשפט מייחס חשיבות לכך שעל אף שפלוני ניהל מערכות יחסים נוספות עם נשים מחוץ לישראל הוא בחר שלא להתגרש מאשתו ולהיוותר נשוי לה. יתרה מזאת קובע בית המשפט כי גם אם יקבל את הטענה כי הנישואים "פיקטיביים", דבר זה אינו בהכרח יפעל לטובתו של פלוני, מאחר והסיבה להמשך הנישואין הינה על מנת לכבד את מסורת הקהילה אליה משתייכת המשפחה ושמירה על כבודה של משפחתו. לגישת בית המשפט דבר זה מראה על זיקתו העמוקה של פלוני לקהילה בישראל ולילדיו. נדגיש כי בית המשפט בפסק הדין שניתן גם במחוזי וגם כעת בעליון מציין כי פסק דין זה אינו הופך או משנה את הלכת ספיר שנקבעה אף היא בבית המשפט העליון וכי עובדות המקרים שונות. עניין זה מעיד על כך שכל מקרה של בחינת תושבות ראוי שייבחן לגופו בהתאם לעובדות הספציפיות הנוגעות לאותו אדם.
3. אינטרסים כלכליים – פלוני סירב לחשוף נתונים קונקרטיים בדבר היקף השקעותיו מחוץ לישראל בשנות המס. ניכר כי עובדה זו פגעה בו בסוגיה זו בפסק הדין מאחר ונטל הפרכת החזקה מוטל עליו וכך גם קובע בית המשפט. בית המשפט קובע כי לפלוני היו השקעות משמעותיות בישראל בשווי של 89 מיליון שקלים נכון לשנת 2008. אמנם נכתב כי ניתן להניח כי עיקר פעילותו העסקית של פלוני הייתה מחוץ לישראל אך דבר זה לא הוכח ואף נקבע כי לא ניתן לבסס טענה אודות מרכז חיים רק בהתבסס על יסוד "סכימה" מספרית של נכסים בישראל לעומת נכסים בחו"ל.
4. תושבות ואזרחות – בדומה לפס"ד בעניינו של רפי אמית (ראה מבזקנו מספר 648), העובדה שפלוני אינו תושב לצרכי מס בשום מדינה אחרת ואינו משלם מיסים במדינה אחרת עמדה לו לרועץ. יחד עם זאת, בניגוד לפס"ד האמור, בו סוגיית תושבותו (או אי תושבותו) של רפי אמית עמדה במרכזו של פסק הדין, קובע בית המשפט כי לא כל מקרה של אי תשלום מס במדינה כלשהי ילמד בהכרח על תושבותו הישראלית של הנישום. אי תשלום מס במדינה נוספת עשוי, במקרים מסוימים, לשמש כאינדיקציה נוספת בלבד לאי קיום מרכז חייו מחוץ לישראל. לטעמנו, במידה ופלוני היה נחשב לתושב במדינת החוץ בה התגורר, בהחלט ייתכן כי הדבר היה משפיע מהותית על קביעת בית המשפט וביתר שאת אם מדובר במדינת אמנה.
5. הגדרה פוזיטיבית למונח "תושב חוץ": ביהמ"ש מתייחס להגדרת 'תושב חוץ' שבפקודה. זו כוללת הגדרה שיורית ("מי שאינו תושב ישראל…") וכן הגדרה פוזיטיבית ("…וכן יחיד שהתקיימו בו כל אלה: (א) הוא שהה מחוץ לישראל 183 ימים לפחות, בכל שנה, בשנת המס ובשנת המס שלאחריה; (ב) מרכז חייו לא היה בישראל, כאמור בפסקה (א)(1) להגדרה 'תושב ישראל' או 'תושב', בשתי שנות המס שלאחר שנות המס האמורות בפסקת משנה (א)).
   ניתן לפרש את האמור במעורפל בפסק הדין, כאילו מי שעונה על הגדרת 'תושב ישראל' יוגדר ככזה גם אם הוא מקיים את התנאים המצטברים שבהגדרה הפוזיטיבית ל – 'תושב חוץ'. נבהיר שההגדרה הפוזיטיבית מהווה חזקה חלוטה לתושבות חוץ, הגוברת על הגדרת 'תושב ישראל', כך שיחיד ייחשב לתושב חוץ גם אם בשנת המס הנבדקת ובשנת המס שלאחריה, מרכז חייו היה בישראל וגם אם קיים באותן שנים את חזקת הימים השנייה (30 יום בשנת המס ו – 425 יום בשנת המס ובשנתיים שקדמו לה), ככל שבשנה הנבדקת ובשנה שלאחריה שהה פחות מ- 183 יום בישראל וכן שבשנתיים שלאחר מכן, מרכז חייו היה מחוץ לישראל. עוד נציין שהספירה בחזקות הימים בהגדרת 'תושב ישראל' (יום = חלק מיום) שונה מהספירה בהגדרת 'תושב חוץ' (שם לא מצוין שיום = חלק מיום).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח יוסי שלום ולרו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.

בהמשך למבזקנו משבוע שעבר (מספר 681) הדן בפסיקת בית המשפט העליון בסוגית תושבותו של פלוני (ע"א 3328/15) בין השנים 2005-2007, להלן התייחסות למספר סוגיות שנדונו בפסק הדין. בית המשפט בוחן את מרכז חייו של פלוני במספר פרמטרים:

1. בית הקבע – פלוני נהג לשהות בישראל במהלך החגים ובחלק מסופי השבוע ובאותן התקופות נהג להתגורר ביחד עם רעייתו וילדיו בביתם בישראל. בנוסף נהג פלוני להפקיד סכומי כסף משמעותיים לחשבונות הבנק בישראל לצורך ניהול משק הבית בישראל ואף החזיק כלי רכב ששימשו אותו כאשר שהה בישראל. משקלול נתונים אלו קובע בית המשפט כי לפלוני היה בית קבע זמין למגורים בישראל. יחד עם זאת קובע בית המשפט כי ייתכן ולפלוני היו מספר בתים נוספים ברחבי העולם אשר יכלו לענות להגדרת בית קבע, אך ככל הנראה לא הביא פלוני הוכחות לכך ובנוסף, כפי שפורט במבזקנו הקודם, הנטל לסתירת החזקה המספרית מוטל על פלוני.
2. נישואיו של פלוני – בית המשפט מייחס חשיבות לכך שעל אף שפלוני ניהל מערכות יחסים נוספות עם נשים מחוץ לישראל הוא בחר שלא להתגרש מאשתו ולהיוותר נשוי לה. יתרה מזאת קובע בית המשפט כי גם אם יקבל את הטענה כי הנישואים "פיקטיביים", דבר זה אינו בהכרח יפעל לטובתו של פלוני, מאחר והסיבה להמשך הנישואין הינה על מנת לכבד את מסורת הקהילה אליה משתייכת המשפחה ושמירה על כבודה של משפחתו. לגישת בית המשפט דבר זה מראה על זיקתו העמוקה של פלוני לקהילה בישראל ולילדיו. נדגיש כי בית המשפט בפסק הדין שניתן גם במחוזי וגם כעת בעליון מציין כי פסק דין זה אינו הופך או משנה את הלכת ספיר שנקבעה אף היא בבית המשפט העליון וכי עובדות המקרים שונות. עניין זה מעיד על כך שכל מקרה של בחינת תושבות ראוי שייבחן לגופו בהתאם לעובדות הספציפיות הנוגעות לאותו אדם.
3. אינטרסים כלכליים – פלוני סירב לחשוף נתונים קונקרטיים בדבר היקף השקעותיו מחוץ לישראל בשנות המס. ניכר כי עובדה זו פגעה בו בסוגיה זו בפסק הדין מאחר ונטל הפרכת החזקה מוטל עליו וכך גם קובע בית המשפט. בית המשפט קובע כי לפלוני היו השקעות משמעותיות בישראל בשווי של 89 מיליון שקלים נכון לשנת 2008. אמנם נכתב כי ניתן להניח כי עיקר פעילותו העסקית של פלוני הייתה מחוץ לישראל אך דבר זה לא הוכח ואף נקבע כי לא ניתן לבסס טענה אודות מרכז חיים רק בהתבסס על יסוד "סכימה" מספרית של נכסים בישראל לעומת נכסים בחו"ל.
4. תושבות ואזרחות – בדומה לפס"ד בעניינו של רפי אמית (ראה מבזקנו מספר 648), העובדה שפלוני אינו תושב לצרכי מס בשום מדינה אחרת ואינו משלם מיסים במדינה אחרת עמדה לו לרועץ. יחד עם זאת, בניגוד לפס"ד האמור, בו סוגיית תושבותו (או אי תושבותו) של רפי אמית עמדה במרכזו של פסק הדין, קובע בית המשפט כי לא כל מקרה של אי תשלום מס במדינה כלשהי ילמד בהכרח על תושבותו הישראלית של הנישום. אי תשלום מס במדינה נוספת עשוי, במקרים מסוימים, לשמש כאינדיקציה נוספת בלבד לאי קיום מרכז חייו מחוץ לישראל. לטעמנו, במידה ופלוני היה נחשב לתושב במדינת החוץ בה התגורר, בהחלט ייתכן כי הדבר היה משפיע מהותית על קביעת בית המשפט וביתר שאת אם מדובר במדינת אמנה.
5. הגדרה פוזיטיבית למונח "תושב חוץ": ביהמ"ש מתייחס להגדרת 'תושב חוץ' שבפקודה. זו כוללת הגדרה שיורית ("מי שאינו תושב ישראל…") וכן הגדרה פוזיטיבית ("…וכן יחיד שהתקיימו בו כל אלה: (א) הוא שהה מחוץ לישראל 183 ימים לפחות, בכל שנה, בשנת המס ובשנת המס שלאחריה; (ב) מרכז חייו לא היה בישראל, כאמור בפסקה (א)(1) להגדרה 'תושב ישראל' או 'תושב', בשתי שנות המס שלאחר שנות המס האמורות בפסקת משנה (א)).
   ניתן לפרש את האמור במעורפל בפסק הדין, כאילו מי שעונה על הגדרת 'תושב ישראל' יוגדר ככזה גם אם הוא מקיים את התנאים המצטברים שבהגדרה הפוזיטיבית ל – 'תושב חוץ'. נבהיר שההגדרה הפוזיטיבית מהווה חזקה חלוטה לתושבות חוץ, הגוברת על הגדרת 'תושב ישראל', כך שיחיד ייחשב לתושב חוץ גם אם בשנת המס הנבדקת ובשנת המס שלאחריה, מרכז חייו היה בישראל וגם אם קיים באותן שנים את חזקת הימים השנייה (30 יום בשנת המס ו – 425 יום בשנת המס ובשנתיים שקדמו לה), ככל שבשנה הנבדקת ובשנה שלאחריה שהה פחות מ- 183 יום בישראל וכן שבשנתיים שלאחר מכן, מרכז חייו היה מחוץ לישראל. עוד נציין שהספירה בחזקות הימים בהגדרת 'תושב ישראל' (יום = חלק מיום) שונה מהספירה בהגדרת 'תושב חוץ' (שם לא מצוין שיום = חלק מיום).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח יוסי שלום ולרו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.

ביום 23 בפברואר 2017 דחה ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 57969-01-16) את תביעתה של יפעת פז ויס (להלן: "המבוטחת") לתשלום דמי לידה בגין עבודה נוספת משום שהוגשה באיחור.

עיקרי החוק
סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") תוך 12 חודשים מיום שבו נוצרה עילת התביעה. אם התביעה הוגשה לאחר 12 חודשים, תשולם הגמלה למפרע לתקופה שאינה עולה על 12 חודשים שלפני הגשת התביעה.

רקע עובדתי

• המבוטחת ילדה ביום 22.3.2014. טרם הלידה הועסקה במקביל ב-2 מקומות עבודה: באלביט מערכות בע"מ ובצה"ל.
• בסמוך לאחר הלידה הוגשה תביעה לתשלום דמי לידה באופן ממוכן על ידי אלביט ביחס לשכרה באלביט בלבד. בהמשך שולמו לה הפרשים בגין תשלומים נוספים שהתקבלו מאלביט (הדיווח האחרון היה ביום 26.1.2015).
• ביום 8.4.2014 מולא טופס תביעה לדמי לידה בגין העבודה בצה"ל ונחתם אישור המעסיק ופרטי השכר. לטענתה, סברה המבוטחת שגם צה"ל הגיש את התביעה ישירות לביטוח הלאומי. רק לאחר שהתברר כי הדבר לא נעשה, הגישה המבוטחת ביום 23.12.2015 תביעה נוספת לתשלום דמי לידה בגין עבודתה הנוספת בצה"ל.
• תביעה זו נדחתה על ידי המל"ל ביום 3.1.2016 וזאת בשל שיהוי, על יסוד הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

עיקר טענות המבוטחת

• אין לראות בתביעה הנוספת משום "תביעה חדשה", אלא בקשה לחידוש הדיון לדמי לידה על יסוד הנתונים במאגר המידע שבידי המל"ל בדבר עבודתה הנוספת בצה"ל, ולכן ספק אם יש מקום להחיל את הוראות סעיף 296 לחוק.
• יש למנות את המועד להגשת התביעה החל ממועד העדכון האחרון של דמי הלידה מיום 26.1.2015, היום שבו נוצרה עילת תביעתה של המבוטחת להפרשים בגין דמי הלידה.

טענות המל"ל

• מועד היווצרות העילה לתשלום דמי לידה של המבוטחת הוא יום הלידה – 22.3.2014, המועד שבו הפסיקה המבוטחת את עבודתה באלביט ובצה"ל לרגל הלידה, או לכל המאוחר בראשית חודש 4/2014 (יום בו קבלה טופס פרטי שכר מצה"ל), או מועד התשלום הראשון.
• אין לקבל טענת המבוטחת כי הסתמכה באופן סביר על מעסיקה (צה"ל) כי יבצע דיווח ממוכן, לאחר שהוכח שהמבוטחת קיבלה לידיה מנציגי צה"ל טופס ידני על פרטי השכר ביום 8.4.2014 ובסמוך למועד הלידה, דבר המלמד כי היתה אמורה להגיש את טופס התביעה באופן ידני ולא להסתמך על המעסיק.
• אין לחייב את המל"ל להסתמך על מאגרי המידע שבידו בנוגע לזהות המעסיקים וגובה השכר, שכן יהיה בדרך זו כדי לרוקן מתוכן את חובת המבוטחים להגיש תביעות.

דיון והחלטה

• ביה"ד נשען על הלכות של בית הדין הארצי לעבודה לפיהן תביעה נוספת לדמי לידה היא "תביעה" שכפופה להוראות החוק בדבר תשלומים רטרואקטיביים, ומחייבת הכרעה מהירה בהיותה מתייחסת לתקופה שבה היולדת אינה עובדת ומוגבלת בשל ההיריון או הלידה.
• יש לראות איפוא בתביעה הנוספת לתשלום דמי לידה על יסוד השכר מצה"ל משום "תביעה" (חדשה) כהגדרתה בחוק ובתקנות, שעליה חלות הוראות סעיף 296 לחוק.
• מדובר בשתי תביעות נפרדות לדמי לידה ואין קשר בין הפרשי דמי לידה שקיבלה המבוטחת מאלביט לבין מועד היווצרות עילת התביעה לדמי לידה מצה"ל.
• "אין באי ההבנה הנובעת מהתנהלות המעסיק או היולדת כדי לשנות מהמועד הקבוע בחוק להגשת התביעה לדמי לידה, וזאת גם אם יוביל הדבר לתוצאה שהתובעת לא תוכל ליהנות מגימלה לה היתה זכאית אילו היתה התביעה מוגשת במועד".
• המבוטחת ביקשה להסתמך על מספר פסקי דין שניתנו בביה"ד האזורי, מהם ניתן ללמוד, לטענתה, כי יש לדחות את טענת השיהוי. אלא שמדובר בפסיקות של ביה"ד האזורי שאין בהן כדי לחייב, מה גם שנסיבותיהן שונות.

בשולי הדברים:

• עולה מפס"ד ואולי אף מהתנהלות המל"ל כי מועד יצירת העילה יכול שיהיה מועד בו מילא המעסיק את טופס השכר ולא מועד הפסקת העבודה לרגל הלידה.
• טוב יעשה המל"ל אם יקבל דווקא את הקריאה, לפיה טענת ההתיישנות אינה טענה המתחייבת להישמע על ידי המל"ל, במקרים בהם ניתן היה לפרש את האיחור לטובת המבוטח.
  זאת בפרט לאור החלופות השונות והמגוונות הקיימות בתחום, אשר יוצרות לעיתים בלבול ואיחור בהגשת התביעה. להלן מספר דוגמאות:
  1. עצמאיות מקבלות בדרך כלל אוטומטית את דמי הלידה, בלי הכנסותיהן כשכירות וללא הכנסות לפי צו סיווג מבוטחים.
  2. כאשר מעסיק כמו חברת אלביט מגיש תביעה בשם העובדת הוא מדווח על ההכנסות של העובדת אצלו.
  3. מעסיקים אחרים (כמו צה"ל) – מוסרים את הטופס ליולדת, שמגישה התביעה למוסד לביטוח לאומי.
  4. מעסיקים קטנים – היולדת אמורה לפנות ולבקש מהם את הטפסים הרלוונטים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי כהן.