בתחילת ספטמבר השנה ניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה פס"ד עקרוני בהקשר למחילת חוב בידי מקבל הלוואה שלא נפרעה ועיתוי המחילה (פס"ד 1150/01 אביהו). ביהמ"ש פסק כי אין חובה להוכיח אי-סולבנטיות של מקבל ההלוואה או דרישה מהחייב כי יודיע לחייב על ויתורו על החוב. אלא מחילת החוב תתקיים תוך התבססות על ראיות חיצוניות המעידות כי החוב "דה פקטו" לא יוחזר.
בדברי השופטת בצטטה מעמ"ה 138/97: "די בקיומה של אפשרות לגזור מחילה מתוך התבוננות בהתנהגותו של החייב על מנת לקבוע שכך ייקבע, רוצה לומר אין צורך בראיות ישירות ובהוכחות פורמליות להתקיימותה של מחילה. כאשר ניתן להסיק, כי בפועל אין החוב רובץ עליו עוד."
בהקשר זה קובעת כב' השופטת דותן בפסק הדין מספר מבחנים אשר התקיימות כולם או חלקם עשויה להצביע על מחילת החוב:
- המלווה חדל מניסיונות הגביה מהלווה.
- הלווה הפסיק לרשום בספרים צבירת ריבית, אף בניגוד להסכם ההלוואה.
- רואה החשבון הסתייג מהצגת ההלוואה בספרי הלווה לרבות אי קיום התאמת ייתרה.
- ספק בדבק היות הלווה "עסק חי".
- הפסקת פעילות עסקית של הלווה.
במקרה הנדון התקיימו כל האמור לעיל, לפיכך נקבע כי מחילת החוב תהא בשנה הראשונה בה חדלה החברה הלווה מפעילותה העסקית, ובה לא נרשמו תנועות כלשהן בחשבון ההלוואה.
לאור פסק הדין יש להיערך בהתאם, ולבחון את האפשרות לגבש הפסדים צבורים בידי הלווה, אשר בדרך כלל מצוי בהפסדים ובקשיים תזרימיים, עובר לכרזת מחילת חובות כפי שעלול להיטען ע"י רשויות המס.
