ערב תיקון 132, קבע סעיף 6(ט) לחוק התיאומים ("החוק"), כי לגבי נישום שהיה בבעלותו נייר ערך במועד כניסה לחוק, "ייחשב כמחיר המקורי של נייר הערך ערכו בתום שנת המס האחרונה שבה לא חלו עליו ההוראות האמורות".

משמעות האמור הינה כי כל עליית הערך, עד למועד "הכניסה לחוק" הייתה פטורה ממס.

מחירו המקורי של נייר ערך אשר איננו עומד בתנאי הסעיף הוא עלותו, בהתאם לסעיף 88 לפקודה.

בתיקון 132 תוקן כאמור הסעיף, כך שההוראה המנוייה לעיל תחול רק לגבי נייר ערך "שאילו היה נמכר ביום שקדם לאותו מועד (מועד ה"כניסה לחוק" – א.א.ח) היה רווח ההון במכירתו פטור ממס".

משמעות התיקון הינה כי לגבי ניירות ערך, אשר מכירתם אינה פטורה ממס (מצב הקיים בשנת 2003

ואילך לגבי מרבית ניירות הערך), המחיר המקורי בעת המכירה כאשר על המוכר חלות הוראות סעיף 6 לחוק, יהיה מחיר הקניה המקורי של נייר הערך, כאמור בסעיף 88 לפקודה.

בדווקנות לשונית זו שולל המחוקק מן המוכר את שיעורי המס המוקלים, של 15% – 25%, להם היה זכאי ערב הכניסה לחוק. (חלף הפטור ממס – טרם הרפורמה)

הוראות החוק האמורות, בשילוב עם תקנות ה"יציאה מהחוק", כפי שפרטנו במבזק הקודם, גורמות לא-סימטריה חריפה כך שכניסה לחוק ויציאה ממנו, ומכירת נייר הערך לאחר מכן, תביא לחלוקה ליניארית של כל רווח ההון, בלא התחשבות בתקופת אחזקת נייר הערך, ובשוויו לפני ה"כניסה לחוק".