מיסוי ישראלי - הוצאות – ייחוס הוצאות מימון להכנסות מדיבידנדים בידי חברה

ביום 8 בינואר 2013 התקבל פס"ד בביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין חברת בראון – פישמן תקשורת בע"מ (להלן – המערערת) (עמ"ה 1059/05, 1285/08,1305/09), לשנות המס 1998-2007. פסק הדין עוסק ב"גורל" הוצאות המימון בגין הלוואות שנטלה המערערת למימון רכישת מניות ידיעות אחרונות וחברות קשורות (להלן- החברות המוחזקות): האם יותרו בניכוי בשוטף כטענת המערערת, או שמא יקוזזו כנגד דיבידנדים  ("פטורים ממס") שנתקבלו בידיה.

המערערת רכשה מניות של החברות המוחזקות, בחלקן בשנת 1976 ויתרתן בסוף שנות התשעים. עלות ההשקעה הכוללת היתה כ-400 מליוני ₪. לצורך הרכישות האחרונות נטלה המערערת הלוואות בסכומים גדולים, ודרשה את הוצאות המימון (עד עשרות מליוני ₪ בשנה) כהוצאות שוטפות. נוכח המעורבות האינטנסיבית של המערערת בענייני ידיעות אחרונות, ונוכח הכוונה לממש את ההשקעה עם הבשלתה, ראתה המערערת בהשקעותיה בחברות המוחזקות פעילות המגיעה כדי עסק.
פשמ"ג מנגד, ראה בהשקעות אלו השקעה הונית המניבה הכנסות דיבידנדים, לפיכך ייחס חלק מהוצאות המימון ואחרות, עד לסכום הדיבידנדים שקיבלה בשנת המס כנגד דיבידנדים אלו. בהיות הדיבידנדים "פטורים ממס" ירדו הוצאות אלו לטמיון. כל זאת בהתאם להוראות סעיף 18(ג) לפקודה. לגבי יתרת ההוצאות (מימון ? ואחרות) שלא יוחסו לדיבידנדים, טען פשמ"ג כי אין להתירן ע"פ סעיף 17 לפקודה, בהיותן הוצאות שאינן משמשות בייצור הכנסה. לפנים משורת הדין, נאות פקיד השומה להוון יתרת
ההוצאות (שלא יוחסו לדיבידנד) לעלות ההשקעה.

ביהמ"ש בוחן את אופי ההשקעה על פי המבחנים הידועים, בהתאם להלכת מגיד (ע"א 9187/06) וקובע כי מדובר בהשקעה הונית לטווח ארוך. המבחנים העיקריים שהצביעו על כך:

• המערערת הינה חברה ללא מנגנון עסקי, ואין לה עובדים.
• זמן ההחזקה במניות הינו ארוך (חלק למעלה מ- 30 שנה וחלק למעלה מ- 10 שנים).
• בדוחות הכספיים המניות מופיעות  כרכוש קבוע והשקעה לטווח ארוך.
• בכל שנות הערעור החזיקה המערערת אך ורק בחברות המוחזקות, כשכנגדן במאזני החברה, עומדות הלוואות שמימנו רכישתן.
• מעורבותו הרבה של בעל השליטה מר אליעזר פישמן בענייני ידיעות אחרונות בעיקר בניהול ויישוב מחלוקות בה, לא הוכרו כפעילות מטעם המערערת המגיעה כדי עסק, אלא כבעל מניות הפועל להשבחת השקעתו. זאת בין השאר נוכח השליטה הבלתי מעורערת של נוני מוזס בידיעות אחרונות.

ביהמ"ש קובע כי אף שלשון סעיפי 18(ג) ו-126(ב) לפקודה מאפשרים את פרשנות המערערת, הרי שסוגיה זו הוכרעה בהלכת כלל  (ע"א 635/68) כך שהכנסה מדיבידנד בין-חברתי בידי חברה על פי סעיף 126(ב) לפקודה הינה הכנסה פטורה ולא הכנסה שהוצאה מבסיס המס. אי לכך דיבידנד כאמור הינו "הכנסה מועדפת" על פי סעיף 18(ג) לפקודה ויש ליחס אליה הוצאות כמצוות הסעיף.  

יתרה מזו טוען ביהמ"ש כי גם היוונם של הוצאות מימון אלו על עלות המניות (וניצולן בעת מכירת המניות), אינו ראוי:

"אין מחלוקת כי הוצאות המימון כולן או חלקן שימשו בייצור הכנסה מדיבידנד (במובדל מעסק) כמצוות סעיף 17 לפקודה. משכך "שימוש" נוסף בהם על דרך היוונם לעלות המניות אינו יכול שיעשה… .אם הוצאות אלו שימשו ביצירת הכנסה כאמור אין עוד לראותם כחלק מן עלות המניות… האם פרשנות זו יכולה להוביל לתמריץ שלילי לחלוקת דיבידנד? יתכן." (ההדגשה אינה במקור א.ח.א).

מסקנות ותובנות:

• בשנה בה אין לחברה הכנסות מדיבידנדים, כלל הוצאות המימון המיוחסות להשקעה הספציפית יותרו בשוטף או יהוונו לעלות ההשקעה, ע"פ אופייה.
• במידה וניתן, והעניין בשליטת החברה המשקיעה, מהיבט התרת הוצאות המימון, תעדיף החברה המשקיעה חלוקת דיבידנדים פעם במס' שנים ולא כל שנה על מנת להקטין חשיפת תאום הוצאות המימון.
• באנלוגיה לתוצאת הפסק: לו המשקיע הינו יחיד, הרי ינתן לו לנכות את מלוא הוצאות המימון כנגד הכנסות הדיבידנד. טענת פקיד שומה ליחוס מרבית הוצאות המימון לעלות המניות לא תישמע !!.
• קבלת עמדת פקיד השומה ליחוס מלוא הוצאות המימון כנגד הדיבידנדים שקבלה המערערת, הינה לדעתנו בלתי כלכלית בעליל ומהווה הטלת מיסוי שלא כדין (ככל שלא יתאפשר כל הוון הוצאות על עלות המניות) ונמחיש:

נניח רכישת מניות ב-100 מליון ₪ בהלוואה בנקאית (זולה), אשר הניבה הוצאות מימון של 1 מליון ש"ח. נניח כי ההשקעה הניבה דיבידנד שנתי של 1 מליון ₪. היעלה על הדעת כי כל הוצאות המימון הוצאו ביצורו של הדיבידנד הזה, הרי מובן כי עיקר הוצאות המימון נגרם בגין עלות רכישת המניות !! לדעתנו  יש מקום לביצוע פיצול כלכלי ראוי של הוצאות המימון בין החלק שייוחס לדיבידנד, לבין החלק שיהוון לעלות המניות ויוכר בעת מכירתן. 

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח רונית בר ממשרדנו.