ביום 29.5.2022 הפך ביהמ"ש העליון ברוב דעות (ע"א 6077/20) את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי  בעניין חיון, וקבע הלכה תקד ימית בעניין חילוט כספים מידיו של הנישום שהושגו מביצוע עבירה פלילית, בזו הלשון: "איני רואה כל קושי, משפטי או מוסרי, בכך שהכנסתו הבלתי-חוקית של המשיב תמוסה ואילו הוצאתו בשל החילוט לא תותר בניכוי. זו היא המסקנה המתבקשת מהדין הקיים ומאופיו של החילוט".

במבזקנו מס' 832 ניתחנו לעומק את פס"ד של ביהמ"ש המחוזי באותו עניין, ולכן כאן נביא בקצרה רבה את עובדות המקרה:

מדובר בנישום אשר הודה והורשע במסגרת הליך פלילי בביצוע עבירות מתחום ארגון ועריכת הימורים בניגוד לחוק איסור הלבנת הון במסגרתם העלים הכנסות מרשויות המס. במסגרת הסדר הטיעון ובין יתר העונשים שהוטלו על הנישום גם חולטו מידיו סך 5 מיליון ₪ לטובת קרן החילוט.

במסגרת הליכי המס האזרחיים שהיוו תנאי לחתימה על הסדר הטיעון, הוציא פקיד השומה לנישום שומות בגין הכנסות חייבות מעסק, בגובה סכומי הפרשי ההון שנבעו מאותם כספים שהשיג מפירות העבירות הפליליות.

בהשגתו על השומות ביקש הנישום לתבוע בניכוי כהוצאה לצרכי מס את הכספים שחולטו כאמור. ביהמ"ש המחוזי פסק בין היתר, כי לאור העובדה שתכלית החילוט אינו עונשית (כמו קנס) אלא קניינית (קרי, להשמיט מהעבריין את פירות הפשע ולהשיבם לקופה הציבורית כאילו לא השיגם לידיו מלכתחילה) הרי שאין בשיקולי מדיניות כדי למנוע את התרתן על כן כספי החילוט יותרו בניכוי לצרכי מס. תוצאה אחרת תביא לגביית מס ביתר, לעיוות כלכלי ולפגיעה בלתי מידתית בקניינו של הנישום.

פסיקת ביהמ"ש העליון

ראשית, ביהמ"ש העליון בוחר לפתוח דווקא בקביעה, שאליה כלל לא נדרש, וזאת ע"מ להסיר ספק (ככל שעלה בפס"ד המחוזי) – כי מרגע שהנישום נהג בכספים (מושא החילוט) כמנהג בעלים למרות שהושגו תוך ביצוע פעילות עבריינית-פלילית, עדיין יהיו חייבים במס, בהתאם להלכה הפסוקה מזה שנים רבות.

ביהמ"ש קובע כי חילוט פירות העבירה (קרי, הוצאה חוקית במסגרת פעילות בלתי חוקית) לא נמנה במפורש עם רשימת ההוצאות אשר ניכוין מותר בניכוי עפ"י הוראות הפקודה, ולכן על הנישום מוטל נטל כבד ביותר להוכיח שההוצאה יצאה כולה בייצור הכנסה או כהוצאה המשתלבת בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה.

נזכיר כי ביהמ"ש המחוזי הסתייע ב"מבחן הסיכון" (שנקבע בפרשת דמארי ע"א 4157/13 בעניין תשלומי השבת סכומי הגניבה – שם נקבע כי תשלומי ההשבה יצאו כחלק מסיכוני העסק, גם אם אינם כרוכים ממש בייצור ההכנסה, ויותרו בניכוי כיוון שמדובר בתכלית תרופתית) כדי לקבוע כי החילוט יוכר בניכוי.

אולם ביהמ"ש העליון במקרה הנ"ל קובע כי "…מבחן הסיכון נועד לסייע, לצד מבחן האינצידנטליות, בבחינת אפשרות ניכוי עלותו של נזק, אשר נגרם כתוצאה מסיכון שהתממש במסגרת "פעילות הנעשית במהלך הרגיל של עסקי הנישום, אותו מהלך עסקים המהווה את המקור להצמחת הכנסתו"" ולכן כלל לא היה ברור שהיה מקום ליישם מבחן זה בנסיבות העניין האמור – קרי, בעת שמדובר בהוצאה חוקית שמקורה במעשה שאיננו חוקי.

ביהמ"ש קובע שגם אם היה מקום לטעון לגבי כספי החילוט כי מדובר ב"סכנה צפויה, הנלווית לפעילות יוצרת ההכנסה" עדיין ההוצאה לא מוכרת בניכוי כיוון שנגרמה מפעילות עבריינית – אקטיבית ומודעת – של הנישום וכפי דברי ביהמ"ש: "נראה כי מעשיו הפליליים של המשיב הם אלו אשר גרמו ל"צרה" שבה הוא מצוי. כך, הכספים מושא המחלוקת חולטו ממנו עקב בחירתו לפעול בדרך בלתי-חוקית בכוונת מכוון. לפיכך, אין אפשרות לראות בתשלומם של כספים אלה בתור הוצאה המותרת בניכוי".

כן מוסיף ביהמ"ש כי ברור שלא מדובר בהוצאה שכולה בייצור הכנסה, ובוודאי כשיצאה לאחר שעסקו הבלתי חוקי של הנישום הפסיק לפעול.

לעניין הדיון בדבר משמעות מוסד החילוט (עונשית או קניינית) ביהמ"ש קובע כי לחילוט תכליות רבות והדיון בהבחנה ביניהם כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי מיותר, כיוון שהיסוד המניעתי הוא המרכיב החשוב ביותר בכל עונש פלילי, וע"מ למנוע סיכול מדיניות ברורה של המחוקק ולשמור על תקנת הציבור יש לדאוג כי "לא יהא חוטא נשכר" ולא להתיר את כספי החילוט כהוצאה, גם אם ישנה פגיעה בעקרון "שומת אמת" (!!!).

ביהמ"ש העליון, לאחר ניתוח של משפט משווה עם מדינות אחרות, יוצא בקריאה "כי מוטב היה לוּ המחוקק הישראלי היה בוחר אף הוא, כפי שנעשה במספר מדינות, ומבהיר ביתר פירוט באילו מקרים אין להתיר את ניכויה של הוצאה שמקורה בעבירה ובאילו מקרים אין מניעה לעשות כן".

כאמור לעיל פס"ד התקבל ברוב דעות ולא בפה אחד תוך התפלפלות השופטים בינם לבין עצמם.

לפיכך, ימים יגידו אם פס"ד עוד יתהפך שוב – אם בערעור נוסף או במקרה דומה אחר.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.