ביום 14.6.2021 ניתן בביהמ"ש העליון פס"ד בעניין ריזמן שלמה (ע"א 1938/19) (להלן: ריזמן). ביהמ"ש העליון הפך את קביעת ביהמ"ש המחוזי בשתי הסוגיות שעל הפרק, וערעור פקיד השומה התקבל פה אחד במלואו (אף שהייתה שונות בהנמקות של השופטים).
בעניין פסיקת ביהמ"ש המחוזי, ועובדות המקרה – עליהן לא נחזור, ראו מבזק מס 764 מיום 3.1.2019.
שתי סוגיות נבחנו בערעור בביהמ"ש העליון:
הראשונה, שאלת פרשנות הוראת המעבר שנקבעה בסעיף 80(ט)(2) לתיקון 147 ואופן חישוב המס במכירת מניות שנרשמו למסחר לפני יום 1.1.2006.
השנייה, סיווג חלק מהתמורה כמכר מוניטין אישי של רייזמן, כטענת ריזמן.
בסוגיה בראשונה: סעיף 101 לפקודה, לאחר תיקון 147, קובע כי רישומה למסחר בבורסה של חברה, שנעשה לפני יום 1.1.2006 (יום התחילה של תיקון 147 לפקודה), מהווה אירוע מס בידי בעל המניות, לפיו "נמכרו" מניותיו בחברה הפרטית והוא "רכש" מניות בחברה הנסחרת בבורסה (מפאת קוצר היריעה לא נתייחס לתקופה שלפני תיקון 132). בפני בעל המניות עמדה הזכות לבחור בין 3 אפשרויות:
-
מסלול מיסוי מיידי (סעיף 101(א)(1)), לפיו בעל המניות משלם מס שולי, ביום הרישום למסחר, לפי סעיף 121 על שווי המניות שנקבע על פי מחיר המניה שלאחר ההנפקה (לא נעסוק בקביעת המחיר). שווי זה נחשב כעלות, ובעת מכירת המניות, מוסה בעל המניות במס בשיעור 15%/20%/25% על הרווח שנצמח בתקופת החזקת המניות כמניות נסחרות.
-
מסלול מיסוי "דחוי" (סעיף 101(א)(3)), כהגדרת ביהמ"ש, לפיו בעת ההנפקה בעל המניות בוחר לדחות את מועד אירוע המס, אולם במועד מכירת המניות הוא חוזר בו, משלם את המס, כנקבע במסלול המיידי, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ועל עליית השווי בתקופת המסחר בבורסה, מס בשיעור 15%/20%/25%.
-
מסלול "הישיבה על הגדר" (סעיף 101(א)(2)), כהגדרת ביהמ"ש, לפיו בעת ההנפקה, בעל המניות בחר לדחות את מועד אירוע המס, ובמועד מכירת המניות, הוא בוחר לשלם את המס לפי שווי המניה בעת מימוש בפועל.
אופן המיסוי בבחירה באופציה השלישית, היא במוקד הדיון בחלקו הראשון של פסק הדין. במסגרת הוראות המעבר לתיקון 147 לפקודה, נקבע בסעיף 80(ט)(2):"המחיר המקורי ויום הרכישה של נייר ערך שיום רכישתו קדם ליום התחילה ייקבעו כפי שהיו נקבעים אילו נמכר נייר הערך ביום האחרון של שנת המס 2005; הוראות סעיף 91(ב1) לפקודה לא יחולו לגבי נייר ערך כאמור." (ההדגשה אינה במקור). ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ריזמן לפיה נוסחו של הסעיף ברור ובשם האחידות והפשטות שעמדו במרכזו של תיקון 147, לא יחול סעיף 91(ב1) הקובע ליניאריות מלאה לכל התקופות, לרבות שכבה של מס שולי. אי לכך ובהתקיים אי תחולת סעיף 91(ב1), יחול מס בשיעור 20% ו/או 25% ו/או 30% לפי העניין, על כל רווח ההון שנצמח במכירת המניות.
ביהמ"ש העליון, מקבל הערעור פה אחד וקובע, כי הוראות המעבר אינן באות בחלל ריק והן נועדו להסדיר את המעבר מהסדר משפטי ישן להסדר משפטי חדש. במהותן, הוראות מעבר אינן באות ליצור לנישומים הטבת מס או הקטנת מס רטרואקטיבית, אלא למנוע פגיעה רטרואקטיבית בזכויות הקיימות. קבלת פסיקת ביהמ"ש המחוזי בנושא זה משמעה הפלייה לטובה של נישומים שבחרו במסלול השלישי ביחס ל- 2 המסלולים האחרים (שלגביהם נקבע מיסוי הנישום במס שולי עד לשווי ההנפקה, כקבוע בסעיף 101). ביהמ"ש מנתח את נוסח תיקונו של סעיף 101 בתיקון 147 ומגיע למסקנה כי לגבי נישום כריזמן, שבחר במסלול שבסעיף 101(א)(2), תיקון 147 עשה בסעיף זה שינוי טכני בלבד ואילו לגבי 2 המסלולים האחרים ולאור ביטול חלק ה3, ורק לגביהם, נדרשה הוראת המעבר לגבי נישומים שבחרו במסלולים אלו (1 ו- 2 לעיל) בלבד, ולמנוע החלת שכבת המס השולי – שתהווה מס עודף עבורם.
בסוגיה השנייה, קובעים השופטים פה אחד, כי יש לקבל את הערעור של פקיד השומה ולדחות את טענות הנישום לפיהן יש לסווג חלק מהתמורה כתמורה ממכירת מוניטין, אולם הם חלוקים בדעתם ביחס לטיעונים:
כבוד השופט שטיין קובע, כי לנישום אין זכות לסווג את עסקאותיו מחדש וזכות זו שמורה לפקיד השומה, בלבד. עם זאת, במקרים חריגים בהם יותר לנישום לסווג מחדש עסקה שביצע ובמקרה שכזה יהא חייב בראיות ברורות ומשכנעות להוכחת הסיבה ומהותה האמיתית של העסקה.
במקרה זה, הכריעה את הכף לרעת הנישום העובדה שהמחיר שנקבע למניה לריזמן היה זהה למחיר שנקבע לבעלי המניות האחרים, שלא מכרו מוניטין לאלביט.
כבוד השופט קרא קובע, כי אכן רק לפקיד השומה שמורה זכות הסיווג מחדש של העסקה ככלי אנטי תכנוני, אולם, גם לנישום שמורה הזכות לבקש את מיסוי העסקה לפי מהותה, ולא לפי צורתה:
"לדידי, ריזמן אינו מבקש 'לסווג מחדש' את העסקה, אלא שהוא מבקש כי היא תמוסה בהתאם למהות תוכנה….
…בעוד ש'סיווג מחדש' של העסקה הוא כלי אנטי-תכנוני המצוי בגדר סמכויות רשויות המס להתעלם ממלאכותיות של עסקה, סיווג העסקה לפי מהות תוכנה ולא לפי הצורה או הכינוי שניתן לה על ידי הצדדים הוא עקרון מהותי. זהו עקרון כללי אשר חוצה את דיני המס….."
כבוד השופט קרא קובע, כי אין להיתפס לכותרת ההסכם בלבד אלא לבחון את מהותו:
-
התקבל כממצא עובדתי בביהמ"ש המחוזי, כי הצדדים לעסקה סיכמו שריזמן יעמיד את המוניטין האישי שלו לרשות אלביט, וזו לכאורה שילמה בעבור המוניטין, ובהסכם המיזוג אף נכתב כי העסקה כללה את העמדת המוניטין של ריזמן לרשות אלביט.
-
העסקה עוצבה כפי שעוצבה על מנת להימנע ממכשולים עתידיים והכשלתה ע"י בעלי מניות המיעוט (במבנה הקיים נדרש אישור ריזמן בלבד לאישור העסקה).
-
מעלה ספק אם "בפעם הבאה" כתיבה מפורשת ע"י הנישום תספק את פקיד השומה.
"יוצא, לשיטתי, כי יישום אמות המידה להחלת החריג לכלל שביקש להתוות חברי, השופט שטיין, מוביל דווקא למסקנה כי ניתן לראות בחלק מהתמורה שקיבל ריזמן במקרה דנן כתקבול עבור מכר 'מוניטין אישי'."
בבחינת מהות העסקה ומהות התקבול העודף שקיבל ריזמן, קובע השופט קרא, כי היא מובילה למסקנה כי מדובר במכירת התחייבות לאי תחרות ל- 4 שנים, שאינה מהווה, במקרה זה, "גדיעת העץ" ולפיכך מדובר בהכנסה פירותית ולא הונית, החייבת במס שולי, (ורק משום שפקיד השומה לא טען זאת, לא קבע השופט מס שולי על רכיב זה).
כבוד השופט סולברג קובע, כי צדדים חופשיים לבחור במבנה העסקה המיטיב עימם אולם, משבחרו בקונסטרוקציה משפטית מסוימת של עסקה (בענייננו, עסקת מיזוג של רכישת מניות לפי מחיר אחיד לריזמן ולציבור), הם מחויבים לה, לטוב ולרע:
"מכל מקום, דעת לנבון נקל, כי צדדים לעסקה חופשיים להסדיר את מערכת היחסים ביניהם במסגרת המשפטית המתאימה לצרכיהם, ולאחר שמבין שלל האפשרויות שלפניהם בחרו בקונסטרוקציה המשפטית המטיבה עמהם – הרי שכשם שיהנו מהטבותיה, כך יאלצו לקבל את מגרעותיה"
מקריאת פסיקת ביהמ"ש העליון בהלכת ריזמן (בעניין המוניטין) עולה מסקנה אחת חד משמעית והיא כי קיימת חשיבות עליונה לתכנון העסקה באופן מיטבי עבור הצדדים לה, תוך מתן דגש למבנה משפטי נכון, לניסוח מדויק שמציג את תוכנה הכלכלי העסקי, כך שימקסם את טובת הצדדים. ביהמ"ש העליון מבהיר כי אין הזדמנות שניה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר, ממשרדנו.
שיתוף: