ביה"ד האזורי (ב"ל 4169-06-18, 5149-11-20) קיבל ביום 9/12/2020 את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) לפיו עובדי חברת ברלינר מעליות בע"מ (להלן: החברה) השתמשו ברכב השירות שלהם מן החברה, בין השאר כרכב צמוד, ולפיכך יש לחייבם בשווי שימוש מלא.

החלטת ועדת השומה שחייבה אותם "בנסיבות המקרה" רק ב- 50% משווי השימוש המלא, וגם ערעור הנגדי של החברה על עצם החיוב – בוטלו ונדחו בהתאמה.

רקע חוקי

• סעיף 344 לחוק הביטוח הלאומי, קובע חבות דמי ביטוח בגין הכנסתו של עובד שכיר, על פי הכנסתו ממקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, לרבות שווי שימוש ברכב ועוד…

• בתקנות מס הכנסה נקבע חיוב בשווי שימוש בכלי רכב לעובד. הגדרת כלי רכב מפנה לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה – 1995, בהם נקבע כי מהגדרת רכב ימועטו מספר סוגי כלי רכב, ובכללם "רכב תפעולי".

• "רכב תפעולי" על פי התקנות הוא (בין השאר) רכב שלא הועמד לרשות כעובד כלשהו, משמש רק לצורכי המעסיק, מקום העיסוק אינו בבית העובד, ובתום שעות העבודה הרכב נותר במקום העבודה.

רקע עובדתי

• שומת ניכויים היסטורית משנת 2010, שנערכה לחברה הנותנת שירותי מעליות, התגלגלה להשגה והמתינה שנים לכינון ועדת שומה. הוועדה קבעה בשנת 2018 שלא מדובר ב"רכבי עבודה". עוד קבעה כי אמנם כלי הרכב הנדונים הינם "רכב צמוד" לעובדים השונים (נסעו עימם לביתם, והשתמשו בהם גם בימי חופש), ואולם מכיוון שכלי הרכב והעובדים מצויים בכוננות מתמדת על פי נוהל מתן שירות של משרד העבודה והרווחה, וכן כי בכלי הרכב ישנם תמיד כלי עבודה וחלקי חילוף, ועל כן ניתן להשתמש בהם לצרכים פרטיים בצורה מועטת בלבד – הרי שיש לקבוע חבות בדמי ביטוח רק על 50% משווי השימוש המלא.

• לאחר עניינים משפטיים פרוצדורליים, קבע ביה"ד הארצי כי גם המל"ל רשאי לערור לביה"ד האזורי על קביעת הוועדה בשאלות משפטיות בלבד, חזר הדיון לביה"ד האזורי לקביעת פסק זה.

עמדות הצדדים בערעור

• המל"ל ערער על קביעת חיובי שומה בגובה 50% בלבד, בעוד שהחברה ערערה על עצם החבות, וטענה לפטור מלא מדמי ביטוח. הוסכם כי לא יהיו הוכחות, והדיון יהיה משפטי בלבד.

• המל"ל טען כי ועדת השומה לא הייתה רשאית לזקוף שווי רכב חלקי. תקנות שווי הרכב קובעות כללים קטגוריים כך שלרכב שאינו מוחרג עפ"י התקנות, יש לזקוף מלוא שווי הרכב, והיות ורכבי השירות היו צמודים לעובדים מסוימים ושמשו אותם לצרכיהם הפרטיים, יש לזקוף את מלוא שווי הרכב בגינם.

• החברה טענה כי עקב הדרישות לזמינות השירות 24 שעות ביממה ברכבים מלאי ציוד, הרכבים חייבים להיות תחת יד העובדים (חייבים להישאר צמודים לעובדים), וכי מקום עיסוקם הוא מקום המעליות, בכל רחבי הארץ, ומשרדי החברה ברמת גן, אינם רלוונטיים לעניין. לכן הרכבים הועמדו לרשות העסק ולא לעובדים שהיו רק הנהגים. כן נטען כי הכימות של 50% שווי – אינו מבוסס היטב.

החלטת בית הדין

• אין אפשרות לקבוע שווי שימוש חלקי, ואף תקנות שווי הרכב, אינן מאפשרות זאת. יש לפעול אך ורק לפי נוסחאות וסכומי שווי השימוש בתקנות.

         (העניין הוכרע סופית באפריל 2019 בערעור של שומות מס הכנסה בעניין דומה, בהלכת חכם את אור זך).

         החלטת הוועדה בעניין זה, בטלה.

• אף שכלי הרכב או חלקם היו "רכבי כוננות", הרי כלי הרכב היו רכבים צמודים, ונעשה בהם גם שימוש פרטי בכלי הרכב (לא נעשה רישום מסודר של השימוש ברכבים והנהלים לגביהם). כימות השימוש הפרטי אינה רלוונטית.

לאור כל הללו ועוד נקבע כי כלי הרכב אינם בגדר "רכב תפעולי", והחברה תחויב בגינם בדמי ביטוח על מלא שווי השימוש שלהם, על פי תקנות מס הכנסה.

ערעור המל"ל התקבל. ערעור החברה נדחה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה.