ביום 14.10.2020 התקבל פס"ד בעניין קניון הראל בע"מ (להלן: החברה) ושתי חברות בעלות מניותיה (ע"מ 25275-06-15) במסגרת ארבעה ערעורים במספר סוגיות שונות, אשר הדיון בהם אוחד.

רקע

החברה, בנתה והקימה קניון מסחרי במבשרת ציון.

החברה שיערכה מספר פעמים את נכס הקניון בספריה, בעשרות מליוני ₪. רווחי שערוך נזכיר אינם חייבים במס חברות. בהמשך נטלה החברה, אשר הייתה נטולת מזומנים, הלוואות מבנקים תוך שעבוד הקניון המשועבד, וחילקה את רווחי השערוך כדיבידנד לבעלות מניותיה. הללו דיווחו על הדיבידנדים הבין-חברתיים פטורים ממס עפ"י סעיף 126(ב) לפקודה.

לאחר קבלת הדיבידנדים, העמידו בעלות המניות לחברה הלוואות, בסכומים דומים מאוד להיקפי הדיבידנדים שקיבלו ממנה, בסך של יותר מ-50 מליוני ₪, צמודות עם ריבית. לאורך השנים דרשה החברה בניכוי את הוצאות מימון נשוא אותן הלוואות, בסך של כ- 20 מליוני ₪.

בשנת 2013 מכרו בעלות המניות את מניות החברה, ובנוסף לתמורה הושבו להן גם ההלוואות האמורות.

הדיון בביהמ"ש עסק בארבע סוגיות שונות, כדלקמן:

מיסוי דיבידנדים שחולקו מרווחי שיערוך – סוגיה זו כבר נדונה בהלכת קניון דרורים שניתנה תוך כדי ההתנהלות המשפטית בתיק (ראה מבזקנו מס' 835 וביקורתנו על פסיקה זו). בהתאם להלכה זו, קבע ביהמ"ש אף כאן כי לאור עיקרון המימוש שבדיני המס, תחולתו של סעיף 126(ב) לפקודה (קרי, פטור ממס) הינה אך ורק על דיבידנד בין-חברתי שמקורו ברווחים שחויבו במס חברות, בידי חבר בני האדם המחלק.

אי התרת הוצאות מימון – הוכח כי הוצאות המימון אלו נבעו אך ורק בשל נטילת ההלוואות, שנלקחו בסמיכות לחלוקת הדיבידנדים, והיו דומים מאוד בסכומן. ביהמ"ש פסק כי לא היה בידי החברה רר"ל שהניבו מזומנים אשר שימשו בייצור הכנסה, ומאחר ורווחי השערוך לא הניבו לחברה מזומנים כאמור, הרי שאין לקבל את טענת השקילות הכלכלית כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת פז-גז (ע"א 6557/01) בו נקבע הכלל לקיום הקשר הישיר בין ההוצאה לייצור ההכנסה ולא לאפשר ניכוי הוצאות ע"ב קשר עקיף בין השניים.

כן נקבע כי המקרה דנן אף לא נופל לחריג לכלל (קרי, קשר עקיף) שנקבע בפרשת פי גלילות (ע"א 8301/04), כדלקמן: "אין במקרה זה קשר קרוב וישיר בין השימוש בהלוואות ובין השגת ההכנסה, כנדרש על פי סעיף 17 לפקודה. ההלוואות במקרה זה ניטלו "לצרכים פרטיים" של חלוקת דיבידנד לבעלות המניות ועל כן, אין לסטות מהכלל לפיו לא ינוכו הוצאות מימון בגין הלוואה שנלקחה באופן ישיר וברור עבור חלוקת הדיבידנדים".

הוצאות חיזוק תקרת הקניון – החברה ביצעה עבודות בתקרת הקניון (הבנויה בשיטת "פל-קל" הידועה לשמצה בעקבות אסון וורסאי) לשם חיזוקה ושיפור רמת הבטיחות שלה בסך כולל של כ- 23 מיליון ₪, אשר נדרשו על ידה בניכוי שוטף לצרכי מס בשנים אלו. פקיד השומה לא התיר הוצאות אלו בניכוי אלא כהיוון לעלות נכס הקניון. ביהמ"ש פסק:

"מסקנתי מן הדברים הנ"ל היא כי ההוצאות בסדר גודל של כ- 23 מיליון ₪ אינן מהוות תיקון של גג הקניון עקב התבלותו, אלא התברר כי הגג לא נבנה מלכתחילה באופן נאות, כלומר מדובר בבעיה ביצועית שאינה קשורה בהכרח לשיטת הפל קל שנגרמה כבר עם בניית הקניון בשנת 1992. הסיבה לביצוע העבודות בעלות כה גבוהה הייתה שיפור הנכס, באופן שימנע את הצורך בביצוע מעקב וטיפול שוטף ומתמשך לשמירה על אורך החיים והקיימא של התקרות. ניכר כי בוצעה כאן השבחה של גג המבנה, בתקרות ששטחן כ- 32,000 מ"ר. הוצאה נכבדה זו הביאה לחברה יתרון בעל ערך מתמיד ולכן מדובר בהוצאה שבהון ולא בהוצאה פירותית".

ניכוי הוצ' הפרשה לארנונה – החברה דרשה בניכוי הפרשה בגובה כ- 50% מדרישת תשלום חיובי ארנונה לרשות המקומית להם לא הסכימה, זאת ע"פ הערכת יועציה. סה"כ כ- 6 מיליון ₪. לאחר מספר שנים והליכי גישור הוסכם על תשלום של כ- 2 מליוני ₪ בלבד. פ"ש סירב להתיר את ההפרשה הגבוהה משהסתבר כי רק חלקה (כשליש) שולם בפועל.

ביהמ"ש קבע, למרות שההפרשות נוכו בשנים בהן שיעור מס החברות היה גבוה מהשנה בה בוטלה ההפרשה (ונרשמה הכנסה חייבת), כי פ"ש לא העלה נימוק ענייני מדוע אומדן ההפרשה לא היה סביר (פרט לעובדה שתשלום הארנונה עפ"י הסכם הפשרה היה נמוך משמעותית), ולפיכך פסק: "שוכנעתי, כי הפרשה בגובה של 50% מסכום דרישת הארנונה על ידי המועצה היא בנסיבות העניין הפרשה סבירה ולא רחוקה וסתמית ויש מקום, אפוא, להתערב בהחלטת המשיב".

ואף מעבר לכך מבהיר ביהמ"ש לעניין עצם ההפרשה בהיבט של חזקת התקינות המנהלית:

"לנוכח מעמד השלטון (במקרה זה – השלטון המקומי), רשאית הייתה קניון הראל להניח כי דרישת תשלום החובה היא מבוססת, כחלק מאמון האזרח בתקינות התנהלות השלטון".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.