בית הדין האזורי דחה ביום 23.06.2020 את תביעתם של בני הזוג בנימין יעקב גרוס ואשתו מריסה (ב"ל 56483-05-18) לביטול התושבות הישראלית לתקופה רטרואקטיבית וקבע כי בני הזוג שמרו על תושבותם בישראל, כל העת בה התגוררו בארה"ב.

רקע חוקי

• בחוק הביטוח הלאומי אין הגדרה למונח "תושב ישראל".

• המבחן לתושבות בפסיקה הוא מבחן מרכז החיים ע"פ מירב הזיקות. המבחן מורכב משני פנים: היבט אובייקטיבי – היכן מצויות מירב הזיקות של אדם מבחינה פיזית, והיבט סובייקטיבי – מה הייתה כוונת האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו.

• על פי הפסיקה יש שוני בנטל ההוכחה בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל לבין מי שהיה תושב ונמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל, וכן בין מי שיש לו תעודת זהות ישראלית, לבין מי שאין לו.

תמצית עובדתית

• הבעל נולד בארה"ב ואזרח ארה"ב. בת הזוג וכל הילדים קבלו אזרחות שם (ילד אחד נולד בארה"ב).

• בני הזוג נשואים מ-2008 (כנראה בישראל), ועזבו את ישראל במחצית 2013 לצורך לימודים של הבעל באוניברסיטת הרווארד.

• בשאלון התושבות שמולא סמוך לכך, לא צוינה כוונה לניתוק תושבות, הוצהרה מטרת לימודים בחו"ל, והועמדה הוראת קבע לתשלומי מינימום לביטוח הלאומי.

• דירתם בת"א, שבה התגוררו טרם המעבר לחו"ל, נותרה בבעלותם עד היום, ומושכרת בחוזה שכירות המתחדש כל שנה. בחו"ל התגוררו בדירה שכורה.

• בני הזוג השאירו חשבון בנק פעיל ממנו שולמו תשלומים למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ולשם הועברו דמי השכירות.

• במהלך שהותם בחו"ל בני הזוג הגיעו לביקורים קצרים בארץ.

• בסיום לימודי הבעל במהלך 2015, החליטו בני הזוג לטענתם, להישאר בארה"ב דרך קבע. הבעל החל לעבוד בבית חולים בבוסטון, ובשלהי 2017 עבר למקום עבודה חדש.

•  בשלהי 2017 פנו בני הזוג למל"ל ובקשו לנתק תושבות משנת 2015. הניתוק אושר רק ממועד הסמוך לפנייה (1.10.2017).

• בחודש ספטמבר 2018 שבו בני הזוג לארץ דרך קבע.

דיון והחלטה

בית הדין מגיע למסקנה כי בני הזוג לא ניתקו את הזיקה לישראל, לא באופן אובייקטיבי ולא באופן סובייקטיבי, מהטעמים הבאים:

• בני הזוג חידשו מידי שנה את חוזי השכירות בישראל והותירו למעשה את הפתח לשוב ולהתגורר בה. בחו"ל הדירות היו שכורות.

• בית הדין לא שוכנע כי עם סיום לימודי הבעל הם קיבלו החלטה חד משמעית "לרדת" סופית מהארץ.

• התשלומים ששולמו למל"ל כסדרם מחזקים את הרושם כי בני הזוג העדיפו להשאיר את הכיסוי הביטוחי, ראו עצמם כתושבי ישראל, ולא עשו דבר לבטל את הוראת הקבע עד חודש אוקטובר 2017.

• על פי העדויות, עוד בשלהי 2017 חיפש בן הזוג עבודה הן בארה"ב והן בישראל, וכן כי בקשת ניתוק התושבות היתה לפי המלצת רו"ח מטעמי מיסוי וחיסכון בתשלומי דמי ביטוח, ולא מתוך כוונה אמיתית לנתק את הזיקה מהארץ.

• זאת ועוד, זמן קצר לאחר בקשתם לשלול את תושבותם, הם חזרו ארצה. עובדה זו מלמדת כי טיב המגורים בארה"ב היה זמני, ללא כוונה אמיתית וכנה לנתק זיקתם מישראל.

לסיום מציין בית הדין כי: "אין זה סביר כי תושב ישלם דמי ביטוח לנתבע במשך שנים, ובסופה של התקופה, משלא חל כל אירוע ביטוחי, יבקש לשלול מעמדו וכתוצאה לקבל החזר על אותם דמי הביטוח ששילם. הדבר נוגד את יסוד שיטת הביטוח בעיקרה, בפרט כי מדובר בביטוח סוציאלי וערבות הדדית".

בית הדין קובע "כי התובעים שמרו על תושבותם בתקופה שבמחלוקת, כל העת בה התגוררו בארצות הברית".

התביעה נדחתה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות למר חיים חיטמן, רו"ח אורנה צח-גלרט ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.