ביה"ד הארצי לעבודה (עב"ל 4601-12-19) דחה ביום 23 ביוני 2020 את תביעתו של שמשון אלוש (להלן: המבוטח) וקבע כי אין להכיר בהכנסה משנת כספים אחרת, שנתיים לפני מועד הפגיעה, כבסיס לתשלום דמי פגיעה ונכות מעבודה – בטענה שבשל התאונה שעבר, ההכנסה הנטענת אינה משקפת את דמי הביטוח ששולמו בשנה בה אירעה התאונה.

עיקרי החוק:

• ההכנסה המהווה בסיס לחישוב דמי הפגיעה והגמלאות המשתלמות לעובד עצמאי – היא ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה טרם התאונה.

• סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע: הכנסתו של עובד עצמאי לצורך תשלום דמי ביטוח תיקבע עפ"י השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה, וכל עוד לא נערכה שומה סופית – המבוטח ישלם מקדמות.

• תקנה 11(א) לתקנות המקדמות קובעת: "אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסתו לפי שומה סופית…" ("גמלה חוסמת").

תמצית עובדתית

• המבוטח עובד עצמאי כנהג מונית ובעל עסק.

• ביום 13/12/2016 עבר תאונה בעבודה ושולמו לו דמי פגיעה ומענק נכות בשיעור 19%.

• בחודש אפריל 2018 תיקן המבוטח את מקדמות דמי הביטוח לשנת 2018.

• ב- 14/9/2018 עבר תאונת עבודה נוספת (להלן: התאונה השנייה), שבגינה שולמו לו דמי פגיעה ונקבעה לו נכות זמנית.

• המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) חישב את הגמלה בתאונה השנייה לפי ההכנסה המשמשת בסיס למקדמות ברבע השנה שקדם לפגיעה מיום 14/9/2018.

• המבוטח מבקש לראות בהכנסתו שלפני התאונה הראשונה, כבסיס לחישוב הגמלה גם לגבי התאונה השנייה, וזאת משום שלטענתו, ירדו הכנסותיו באופן משמעותי בשל הפגיעה בתאונה הראשונה, ויש לבצע הרחבה תכליתית של אפשרות קביעת בסיס ההכנסה לגמלה.

• תביעתו של המבוטח לביה"ד האזורי נדחתה, והלה הגיש ערעור לביה"ד הארצי.

דיון והחלטה

• ככלל, קובע ביה"ד, כל תאונת עבודה עומדת בפני עצמה, והזכות לקבל קצבאות נכות בגין כל תאונת עבודה היא בנפרד, לפי שיעור דרגת הנכות שנקבע לגביה ובסיס השכר שרלוונטי למועד קרות אותה תאונה (פס"ד ביה"ד הארצי – עמוס בוחניק – המל"ל).

חריג לכך הוא עניין "צירוף נכויות" , דבר שאינו רלוונטי לעניינו.

• בקשת המבוטח כי בסיס ההכנסה לדמי פגיעה וגמלת נכות בפגיעה השנייה יהיה בסיס ההכנסה עובר לפגיעה הראשונה – מנוגדת להוראת תקנה 11 לתקנות המקדמות.

• ביה"ד קובע כי הכנסת המבוטח ירדה לאחר התאונה הראשונה וניתן להניח (אם כי הדבר לא נבדק) שהירידה (או חלקה) היא תוצאה של התאונה. אולם אין בכך להקנות זכאות כי בסיס השכר לחישוב התשלומים המגיעים למבוטח בגין התאונה השנייה יהיה בסיס השכר עובר לתאונה הראשונה.

• פער הזמנים בין התאונה הראשונה לשנייה הוא בן שנה ותשעה חודשים, ובניגוד לנטען ע"י המבוטח, במועד שבו אירעה התאונה השנייה לא היה בתקופת נכות זמנית עקב התאונה הראשונה.

• הכנסת המבוטח טרם התאונה השנייה אינה משקפת מצב של ירידה זמנית בהכנסותיו, אלא את רמת הכנסתו עובר לתאונה השנייה, והפיצוי על הירידה בהכנסות עקב התאונה הראשונה שולם למעשה במענק הנכות בגין התאונה הראשונה.

הערעור נדחה והתובע חויב בהוצאות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.