מבזק מס מספר 484 - 31.1.2013

מיסוי ישראלי - מיסוי יחיד - פריסת הפרשי שכר - לא כ"כ פשוט...

לאחרונה פרסם ביהמ"ש המחוזי את פס"ד ע"מ 1221-04 חיננזון (להלן- "המערער") נ' פשמ"ג, פסק הדין עסק במספר סוגיות, במסגרת מבזקנו זה בחרנו להתמקד בשתיים
מהן.

האחת, משמעותו ותוקפו של הסכם פשרה בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט.

השנייה, האם רשאי המערער לפרוס את קרן החוב, קרי, הפרשי השכר ששולמו למערער במסגרת הסכם הפשרה, על פי סעיף 8(ג)(1) לפקודה?

מבלי להרחיב ביתר עובדות המקרה, בעניין המחלוקת שבין הצדדים בדבר סיווג הסכומים שקיבל הנישום, קבע ביהמ"ש כי הסכום אינו מהווה פיצוי עבור הלנת שכר ומשכך אינו פטור ממס.

בסוגיה הראשונה, ביהמ"ש אינו מייחס משמעות לסיווג התקבול במסגרת הסכם הפשרה מהנימוק שהסכם פשרה למרות שקיבל תוקף של ביהמ"ש, אינו מהווה פסק דין המחייב את רשות המיסים!!!

ובלשון ביהמ"ש:

"אין בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה אשר רשות המיסים אינה צד לו, כדי לשלול מהמשיב את יכולתו לבחון את המהות האמתית של עסקת הפשרה לצרכי מס, לבחור לסווג את העסקה בשונה מהכותרת המשפטית שבחרו הצדדים לכנותה או להפעיל את סמכותו בבחינת העסקה בכלים אנטי תכנוניים אחרים."

ראשית נציין בעניין זה, כי בכל הכבוד לקביעת בית המשפט, הרי עיניה של סמכות שיפוטית "שזפו" את הסכם הפשרה ואישרו אותו, וזאת לאור היכרותו המעמיקה של בית המשפט עם עובדות ונסיבות המקרה. ביטול הכרעתו של בית המשפט הגם שהושגה בדרך של פשרה, מטיל לדעתנו דופי בהחלטת בית המשפט באשרו את ההסכם. וכי כל רשות מרשויות המדינה מחויבת לקביעות בתי המשפט, בין אם בדרך של פסק דין ובין אם מדובר בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין.

נציין לדוגמא כי גם בקובץ הפרשנות לעניין סעיף 9(7א) לפקודה, עמדת הרשות כי יש לקבל ולסווג תקבולים בהתאם לפסיקת ביהמ"ש, לדוגמא: לעניין מענקי פרישה.

לשיטתנו אין מקום להבחין בין הסכם שנעשה בין הצדדים ורק קיבל תוקף של פסק דין לבין פסק דין, שבו רשות המיסים מחויבת לקבל את תוצאותיו. בהזדמנות זו נציין כי לדעתנו, גם פסק בורר או הסכם פשרה שקיבל תוקף ע"י בורר כמוהו כפסק דין לכל דבר ועניין ויש לקבלו ככתבו וכלשונו, שכן גם במקרה הזה יש גורם חיצוני הנותן את פסק הדין ואין מדובר בהסכם בין הצדדים גרידא.

בסוגיה השנייה, קבע ביהמ"ש שהמערער אינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 8(ג)(1) הקובע כי, ניתן לפרוס הפרשי שכר כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים.

  • פריסה לשנים שאליהן מתייחסים הפרשי השכר.
  • עד שש שנות מס המסתיימות בשנה שבה התקבלו הפרשי השכר.

במקרה דנן, הפרשי השכר מתייחסים לשנים 1982 – 1987 השנים שבהם עבד המערער, והם התקבלו בידי המערער רק בשנת 1998 המועד שבו התקבל פסק הדין ולפיכך, קבע ביהמ"ש  שלא ניתן לפרוס!!!

עוד מוסיף כבוד השופט אלטוביה:

"המערער לא הציג כל בדל פרשנות חלופית לסעיף שתאפשר לקבל גישתו כי המשיב רשאי לייחס את הפרשי השכר לשנים 1993 – 1998." (ההדגשה אינה במקור א.ח.א).

לדעתנו פסק דין זה מדגיש את העיוות הקיים בחוק. שכן, לא ייתכן שבגלל שעובד הנמצא בסכסוך עבודה המתנהל בביהמ"ש ומקבל פסק דין מספר שנים אחרי, תישלל ממנו הזכות לפרוס את הפרשי השכר. והכל מאחר שלקח מספר שנים עד למתן פסק הדין.

יתרה מזאת, לדעתנו לא צריך להיות הבדל לעניין הפריסה בין הפרשי שכר לבין פריסה של מענקי פרישה או פדיון ימי חופשה אשר נפרסים למשך תקופה שלא תעלה על 6 שנים ממועד התקבול ללא קשר לשנות העבודה בפועל, אלא רק למספר שנות העבודה.

בהקשר זה נציין שוב את חשיבות סיווגו של הסכום המשתלם, שכן אילו היה מדובר בסכום ששולם כמענק פרישה או פדיון ימי חופשה ולא כהפרשי שכר ניתן היה לפרוס אותם.

לדעתנו, טוב יעשה המחוקק אם יתקן את העיוות שבסעיף, ועד שזה יקרה אנו קוראים לרשות המיסים לא ליישם את פסק הדין בהקשר זה, כפי שעשתה במספר פסקי דין שביניהם פס"ד פינהר לעניין סופיות שומה וההכרה בהפסדים (ראו חוזר מ"ה  9/96  בו פרסמה הרשות כי אינה מיישמת את תוצאות פס"ד).

 

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ולרו"ח ענת דואני ממשרדנו.

מיסוי ישראלי - מיסוי יחיד - פריסת הפרשי שכר - לא כ"כ פשוט...

לאחרונה פרסם ביהמ"ש המחוזי את פס"ד ע"מ 1221-04 חיננזון (להלן- "המערער") נ' פשמ"ג, פסק הדין עסק במספר סוגיות, במסגרת מבזקנו זה בחרנו להתמקד בשתיים
מהן.

האחת, משמעותו ותוקפו של הסכם פשרה בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט.

השנייה, האם רשאי המערער לפרוס את קרן החוב, קרי, הפרשי השכר ששולמו למערער במסגרת הסכם הפשרה, על פי סעיף 8(ג)(1) לפקודה?

מבלי להרחיב ביתר עובדות המקרה, בעניין המחלוקת שבין הצדדים בדבר סיווג הסכומים שקיבל הנישום, קבע ביהמ"ש כי הסכום אינו מהווה פיצוי עבור הלנת שכר ומשכך אינו פטור ממס.

בסוגיה הראשונה, ביהמ"ש אינו מייחס משמעות לסיווג התקבול במסגרת הסכם הפשרה מהנימוק שהסכם פשרה למרות שקיבל תוקף של ביהמ"ש, אינו מהווה פסק דין המחייב את רשות המיסים!!!

ובלשון ביהמ"ש:

"אין בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה אשר רשות המיסים אינה צד לו, כדי לשלול מהמשיב את יכולתו לבחון את המהות האמתית של עסקת הפשרה לצרכי מס, לבחור לסווג את העסקה בשונה מהכותרת המשפטית שבחרו הצדדים לכנותה או להפעיל את סמכותו בבחינת העסקה בכלים אנטי תכנוניים אחרים."

ראשית נציין בעניין זה, כי בכל הכבוד לקביעת בית המשפט, הרי עיניה של סמכות שיפוטית "שזפו" את הסכם הפשרה ואישרו אותו, וזאת לאור היכרותו המעמיקה של בית המשפט עם עובדות ונסיבות המקרה. ביטול הכרעתו של בית המשפט הגם שהושגה בדרך של פשרה, מטיל לדעתנו דופי בהחלטת בית המשפט באשרו את ההסכם. וכי כל רשות מרשויות המדינה מחויבת לקביעות בתי המשפט, בין אם בדרך של פסק דין ובין אם מדובר בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין.

נציין לדוגמא כי גם בקובץ הפרשנות לעניין סעיף 9(7א) לפקודה, עמדת הרשות כי יש לקבל ולסווג תקבולים בהתאם לפסיקת ביהמ"ש, לדוגמא: לעניין מענקי פרישה.

לשיטתנו אין מקום להבחין בין הסכם שנעשה בין הצדדים ורק קיבל תוקף של פסק דין לבין פסק דין, שבו רשות המיסים מחויבת לקבל את תוצאותיו. בהזדמנות זו נציין כי לדעתנו, גם פסק בורר או הסכם פשרה שקיבל תוקף ע"י בורר כמוהו כפסק דין לכל דבר ועניין ויש לקבלו ככתבו וכלשונו, שכן גם במקרה הזה יש גורם חיצוני הנותן את פסק הדין ואין מדובר בהסכם בין הצדדים גרידא.

בסוגיה השנייה, קבע ביהמ"ש שהמערער אינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 8(ג)(1) הקובע כי, ניתן לפרוס הפרשי שכר כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים.

  • פריסה לשנים שאליהן מתייחסים הפרשי השכר.
  • עד שש שנות מס המסתיימות בשנה שבה התקבלו הפרשי השכר.

במקרה דנן, הפרשי השכר מתייחסים לשנים 1982 – 1987 השנים שבהם עבד המערער, והם התקבלו בידי המערער רק בשנת 1998 המועד שבו התקבל פסק הדין ולפיכך, קבע ביהמ"ש  שלא ניתן לפרוס!!!

עוד מוסיף כבוד השופט אלטוביה:

"המערער לא הציג כל בדל פרשנות חלופית לסעיף שתאפשר לקבל גישתו כי המשיב רשאי לייחס את הפרשי השכר לשנים 1993 – 1998." (ההדגשה אינה במקור א.ח.א).

לדעתנו פסק דין זה מדגיש את העיוות הקיים בחוק. שכן, לא ייתכן שבגלל שעובד הנמצא בסכסוך עבודה המתנהל בביהמ"ש ומקבל פסק דין מספר שנים אחרי, תישלל ממנו הזכות לפרוס את הפרשי השכר. והכל מאחר שלקח מספר שנים עד למתן פסק הדין.

יתרה מזאת, לדעתנו לא צריך להיות הבדל לעניין הפריסה בין הפרשי שכר לבין פריסה של מענקי פרישה או פדיון ימי חופשה אשר נפרסים למשך תקופה שלא תעלה על 6 שנים ממועד התקבול ללא קשר לשנות העבודה בפועל, אלא רק למספר שנות העבודה.

בהקשר זה נציין שוב את חשיבות סיווגו של הסכום המשתלם, שכן אילו היה מדובר בסכום ששולם כמענק פרישה או פדיון ימי חופשה ולא כהפרשי שכר ניתן היה לפרוס אותם.

לדעתנו, טוב יעשה המחוקק אם יתקן את העיוות שבסעיף, ועד שזה יקרה אנו קוראים לרשות המיסים לא ליישם את פסק הדין בהקשר זה, כפי שעשתה במספר פסקי דין שביניהם פס"ד פינהר לעניין סופיות שומה וההכרה בהפסדים (ראו חוזר מ"ה  9/96  בו פרסמה הרשות כי אינה מיישמת את תוצאות פס"ד).

 

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ולרו"ח ענת דואני ממשרדנו.

מיסוי בינלאומי - מס יסף אמריקאי

באחד ממבזקנו הקודמים (מספר 481) התייחסנו להשפעות המצוק הפיסקאלי בארה"ב על משלמי המסים האמריקאיים. בין היתר, ציון כי החל משנת 2013 הוטל מס נוסף בשיעור של 3.8% על הכנסות פאסיביות החל על בעלי הכנסה של יותר מ-200,000$ בשנה, הדומה בחלקו למס היסף שהוטל בישראל במסגרת החוק לצמצום הגרעון ושינוי נטל המס.

מס היסף הוטל במסגרת תיקון עקיף לקוד המס האמריקאי שנקבע בתיקון חקיקה של חוק הביטוח הלאומי האמריקאי. נציין, כי המס אינו חל על nonresident aliens, קרי על אזרחים זרים שאינם תושבי ארה"ב (לפי מבחן הנוכחות או הגרין קארד), כך שלגבי תושבי ישראל, הוא יחול רק על מי שמחזיק באזרחות או בגרין קארד אמריקאיים.

לדעתנו, על אף שהמס נכנס לספר החוקים האמריקאי מכוח חקיקה של הביטוח הלאומי, הוא נחשב ל"מס" לכל דבר. נשאלת השאלה האם ארה"ב רשאית להטיל מס זה על תושבי ישראל מכוח אמנת המס בין המדינות.
לדעתנו, התשובה לכך חיובית, בשל הוראות סעיף 3 לאמנה, המאפשר לארה"ב להטיל מסים על אזרחיה כאילו אמנת המס לא נכנסה לתוקף (כלל זה חל לגבי כלל המסים המוטלים על אזרחי ארה"ב ולא רק לגבי מס היסף כמובן).

לכאורה עולה כי מהאמור לעיל, מס היסף האמריקאי נחשב ל"מסי חוץ" לעניין ההגדרה שבסעיף 199 לפקודה, ככל שההכנסה הופקה בארה"ב.

ואולם, מאחר ומס זה מוטל רק מכוח אזרחותו האמריקאית של מפיק ההכנסה, עמדת רשות המסים, כפי שמשתקפת בסעיף 2.3.4 לחוזר מס הכנסה מספר 26/02 העוסק בפרק הזיכויים לפקודה, הינה כי "מס המוטל בחו"ל רק מכוח אזרחותו של מקבל התשלום (להבדיל ממס המוטל בשל מקום הפקת ההכנסה) אינו מקנה למשלם זכות לקבלת זיכוי בישראל, אף אם הטלת המס בחו"ל אינה מנוגדת לאמנה".

מסקנה זו מתיישבת עם האמור בסעיף 26(2)(א) לאמנה עם ארה"ב, ישראל לא מחויבת להעניק זיכוי בגין מס ששולם המוטל רק מכוח אזרחותו של המקבל (כדוגמת AMT).
המשמעות היא כי ביחס להכנסות הכפופות לאותו מס נוסף (החל על תושב ישראל שהוא אזרח ארה"ב), יחול האמור להלן: אם ההכנסה הופקה בארה"ב, לארה"ב זכות מיסוי ראשונה (לרבות מסים המוטלים רק מכוח אזרחותו של המקבל כדוגמת מס היסף) ובכפוף למגבלות המיסוי הקבועות באמנה ואלו יינתנו כזיכוי מהמס הישראלי. אם ההכנסה
הופקה מחוץ לארה"ב, זכות המיסוי הראשונה ביחס לכלל ההכנסה תהיה נתונה למדינת ישראל.

בגין אותם מסים ששולמו בארה"ב ולא ניתנו כזיכוי מהמס הישראלי (לרבות מס היסף), ניתן לדרוש זיכוי של המס הישראלי כנגד המס האמריקאי.

דוגמה להמחשה: המיסוי בגין ריבית מוטבת שהופקה בארה"ב בידי תושב ישראל אזרח ארה"ב, יבוצע כדלקמן (בהנחה שהריבית היא מוטבת כך ששיעור מס ההכנסה החל עליה עפ"י הדין הפנימי בארה"ב מוגבל ל- 15%, ושסכומה גבוה כך שהיא כפופה למס היסף בשיעור 3.8%):

  • מיסוי בארה"ב בשיעור מוגבל של 17.5% (עפ"י הוראות האמנה);

  • השלמה של 10% בישראל (ההפרש בין 15% ל- 25%, עפ"י הוראות הפקודה והאמנה);

  • לבסוף, החזר בארה"ב של 8.7% בארה"ב (ההפרש בין 18.8% עפ"י הקוד האמריקאי ל- 17.5%+10% ששולמו בשלבים שלעיל).

 

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו ממשרדנו.

ביטוח לאומי - הטיפול בתאונת עבודה כאשר הטיפול מתעכב או שהתביעה נדחית

המוסד לביטוח לאומי (להלן:המל"ל) רשאי לשלם מקדמות למבוטחים שאירעה להם תאונה בעבודה והטיפול בתביעה מתעכב, בהתאם לסעיף 302 לחוק הביטוח הלאומי. במבזק זה ידובר על המקרים שבהם לדעת פקיד התביעות אירעה למבוטח תאונה בעבודה והתקיימו הכללים המזכים בדמי תאונה, לרבות מקרים שבהם התביעה לדמי פגיעה בעבודה נדחית.

רקע חקיקתי

  1. דמי פגיעה בעבודה משולמים ללא הגבלת גיל למבוטח שנפגע תוך כדי ועקב העבודה וכתוצאה מכך הוא אינו מסוגל לעבוד בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת (באופן מלא או באופן חלקי). שיעור הגמלה למי שלא עבד הוא 75% משכרו הממוצע או מהכנסתו הממוצעת ברבע השנה לפני קרות האירוע. את התביעה אפשר להגיש תוך 12 חודשים ממועד הפגיעה (לזכאות מלאה). איחור בהגשת התביעה מעבר ל-12 חודשים, יפחית את הגמלה באופן מלא, או באופן חלקי.
  2. דמי תאונה משולמים לכל תושב ישראל מגיל 18 עד גיל פרישה, שנפגע בחבלה פיזית בעקבות אירוע פתאומי ואיבד את כושר התפקוד. עובד שכיר ועובד עצמאי זכאים לגמלה, אם אינם מסוגלים לעבוד בעבודתם ואף לא בעבודה מתאימה אחרת. על פי החוק, דמי תאונה יש לתבוע  תוך 90 יום מיום התאונה, אולם, ידוע לנו על הקלות למי שהגישו את התביעה לדמי פגיעה באיחור מסוים. שיעור הגמלה זהה בד"כ לדמי פגיעה בעבודה.

 

ביצוע בפועל

במקרים שבהם משתהה הטיפול בתביעה לדמי פגיעה, המל"ל בוחן תשלום מקדמה למבוטח כ"תאונה אישית". בדרך זו המל"ל מבטיח שלמבוטח תשתלם גמלה בכסף עד למתן החלטה בתביעה לדמי פגיעה. זאת, נוסף על הפניית המבוטח למיצוי זכויותיו בגמלאות אחרות במל"ל (נכות כללית והבטחת הכנסה). כאשר התביעה לדמי פגיעה נדחית,
המל"ל בוחן את הזכאות לדמי תאונה, ללא צורך בהגשת תביעה נוספת.

תובנות והמלצות

א. בשל השיהוי הקצר לדמי תאונה, אנו ממליצים להגיש את התביעה לא יאוחר מ-90 יום מיום קרות התאונה, למעט במקרים חריגים.

ב. רק מבוטחים בין גיל 18 לגיל פרישה זכאים לדמי תאונה ובתנאי שהם נמצאים בישראל.

ג. עובד שכיר זכאי לדמי תאונה רק בגין התקופה בה לא מגיעים לו דמי מחלה.

ד. מי שנפגע ולא נבדק  על ידי רופא תוך 72 שעות, אינו זכאי לדמי תאונה, למעט במקרים מיוחדים.

ה. פגיעה שאינה חבלה פיזית, לא תוכר כתאונה אישית.

ו. כאשר התביעה לדמי הפגיעה תאושר, יידרשו העובד העצמאי או המעסיק להחזיר למל"ל את 12 ימי הפגיעה הראשונים כמתחייב בחוק.

 

מיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח (גלרט), למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי כהן ממשרדנו.

מומחית בתחום המיסוי הבינלאומי

שותף, מומחה בתחום המיסוי הבינלאומי

שותף, מנהל סניף חיפה והצפון, מומחה בתחום המיסוי הישראלי

שותף מייסד, מומחה בתחום המיסוי הישראלי

הרשמה לקבלת מבזקים >
להורדת ספר מבזקי המס 2019-2020 >
הרשמה לקבלת מבזקים
המומחים שלנו לרשותכם
שאל שאלה