בפסקי הדין אריה דגן ואחרים נ' פקיד שומה אילת, אשר פורסמו  לפני כחודש עלו מס' רב של שאלות אשר במעניינות שבהן דנו במבזק מס  מספר 152 מיום 26.04.2006.

הזרקור יופנה במאמר זה לנושא נוסף שנדון בפסק הדין: הפרשי ההצמדה בגין הלוואות בעלי שליטה. בפסק הדין האמור טען פקיד השומה כי הפרשי הצמדה אשר נזקפו לזכות מר דגן בגין הלוואות שהלווה לחברה בשליטתו חייבות במס, למרות הפטור ממס הקיים לגבי הכנסות אלה מכוח תקנות מ"ה (פטור ממס על הפרשי הצמדה בהלוואה של בעל שליטה), תשמ"ו-1986 (להלן: התקנות).

לטענת פקיד השומה (אשר התקבלה בבית המשפט) לא דווח על הכנסות אלו כפטורות בדוחותיו לשנים 1994-1997 ואף לא הוגש אישור רו"ח, כנדרש בתקנה 4 לתקנות, ביחס לאף אחת מהשנים האמורות. בנוסף, מר דגן היה ביתרות חובה באותן שנים בסכום העולה על 10% מסכום ההלוואה, כאמור בתקנה 2(2) לתקנות.

ביהמ"ש קיבל את עמדתו של פקיד השומה וקבע כי הנישום לא עמד בתנאים הטכניים כאמור לעיל. אמנם בית המשפט קבע גם כי לא התקיים במקרה הנידון התנאי המהותי (יתרות חובה בסכום העולה על "התקרה המותרת") ולפיכך קבע כי הפרשי הצמדה חייבים במס.

נזכיר כי התקנות הוחלפו בתקנות מ"ה (פטור ממס על הפרשי הצמדה בשל יתרה מזכה של בעל שליטה), התשנ"ח – 1998   (להלן: התקנות החדשות). בתקנות החדשות זכאי בעל השליטה לפטור על הפרשי ההצמדה בשל "יתרת הזכות" ועד ל"תקרת סכום הפטור" כהגדרתם בתקנות החדשות ובתנאים שנקבעו בהן. לא נקבעו בתקנות החדשות מגבלות בנוגע לקיום יתרות חובה לבעל השליטה (שכן יתרות אלו מקוזזות בחישוב יתרות הזכות או שמחויבות כיתרות חובה).

מכל מקום נראה כי בית המשפט נתן משקל רב לליקוי הטכני – אי הגשת אישור רו"ח ואי הדיווח על ההכנסות הפטורות בדו"ח שהגיש מר דגן לרשויות המס.

המסקנה העולה מניתוח סוגיה זו בפסק הדין הינה כי על הנישום להקפיד הקפדה יתרה על הגשת האישורים הנדרשים ועל דיווח הכנסות (גם במידה והן פטורות) למען לא יעמוד בפני שוקת שבורה.