בימים אלו (18.12.2005) התקבל בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק הדין בעניין גיורא סולד ("המערער") (עמ"ה 7038/03 ועמ"ה 8017/04) הדן במקום תושבותו של המערער בשנים 1997 – 2000. שתי שאלות עלו בפסק הדין:

1. האם המערער הינו תושב ישראל?
2. האם הכנסותיו בחו"ל נובעות ממשלח ידו שעסק בו קודם לכן בישראל?

המערער הינו ארכיטקט אשר שימש בשנים שקדמו לערעור, כיועץ לרשות העתיקות בקשר ל"אתרים חפורים ובשימור ארכיאולוגי בלבד". בשנת 1996 נשכר על ידי מוסד אומנות ידוע בארה"ב לעסוק ב"ניהול המחלקה לפרויקטים מיוחדים שכלל שימור של כל סוגי המורשת התרבותית הבנויה בכל העולם".

החל משנת 1996 הוא העתיק את מקום מושבו לטענתו, לארה"ב. הוא רכש בית בארה"ב, הוגדר לצורכי הדין האמריקאי – כתושב ארה"ב, שהה בישראל תקופות קצרות ולא רצופות בכל אותן השנים, חוזה העסקתו בארה"ב לא היה מוגבל בזמן, הוא הפסיק את חברותו באיגודים מקצועיים בישראל ואשתו אף התפטרה מעבודתה בישראל עובר לנסיעה.

פקיד השומה קבע כי המערער בכל השנים הינו תושב ישראל ממספר טעמים: אשת המערער שהתה תקופות ארוכות מידי שנה בישראל, ילדיו גרו בכל אותה התקופה בישראל (נציין כי ילדיו בגירים), אימו של המערער בישראל חיה בישראל, משפחתו המשיכה לגור בדירה שבבעלותו בישראל , הוא המשיך לשלם דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות בכל התקופה ויתרה מכך, בדוחות המס שהגיש המערער לפקיד השומה, בהם לא כלל את הכנסותיו מחו"ל, הוא ציין כי הינו תושב ישראל.

בית המשפט קובע:

1.  בשאלת התושבות – בית המשפט דוחה את טענות פקיד השומה אחת לאחת, מקבל את הסברי המערער וקובע בין היתר כי "מנגד, נימוקי המשיב, לפחות בחלקם, נראים כנימוקים מאולצים". אשתו של המערער סעדה את אימו אשר שהתה במוסד באשפוז סיעודי. ילדי המערער הינם בגירים, והדירה בישראל שימשה את בנו החייל ואת אשתו בביקוריה התכופים בישראל. לגבי אימו של המערער – לא1. ברור – גם לבית המשפט, כיצד מקום מושבה משפיע על מקום מושבו של בנה. בהקשר לתשלומי דמי הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות קובע בית המשפט כי אלו דווקא אינם מעידים כלל על "תושבות" בישראל, ובלשון בית המשפט: "מעשים אלה מעידים על צפיית העתיד ולאו דווקא על תושבות נמשכת". לגבי הרישום בדוחות המס – התקבלה הטענה כי מדובר בטעות בהיסח הדעת. בכל מקרה קובע בית המשפט כי הראיות החיצוניות הן המצביעות על העתקת מקום התושבות, אף אם "נכתב אחרת" בדוח כלשהו. ככלל רואה בית המשפט את הסברי המערער כסבירים ומתקבלים על הדעת, ואילו את נימוקי פקיד השומה, כפי שציינו – מאולצים.
2. לגבי הסוגיה השנייה, על אף שאיננה רלוונטית לאור קביעת בית המשפט בעניין הראשון, בכל זאת קובע בית המשפט כי משלח היד בחו"ל שונה ממשלח היד בישראל – לאור מאפייניו הניהוליים של התפקיד בחו"ל, אף ששניהם שואבים מאותו המקור.

נקודות ראויות לציון העולות בפסק הדין:

1.  פסק הדין בהחלט מחדד ומחזק את משמעות "מרכז החיים" ומעניק לה אוריינטציה יותר "אישית" ופחות נסמכת על בני המשפחה. יש בפסק הדין כדי לחזק את מעמדם, כתושבי חוץ, של יחידים אשר מרכז חייהם העסקי והחברתי מחוץ לישראל, אף אם משפחתם הקרובה רואה בישראל את מקום מרכז החיים.
2. המשך תשלומי ביטוח לאומי בישראל  אינם שוללים תושבות חוץ.
3.  דיווח באופן מסוים לפקיד השומה אינו בהכרח סותם את הגולל לטענת קיומה של מציאות עובדתית אחרת על ידי הנישום, כאשר היא נתמכת בראיות חיצוניות.
4. בעניין סיווג משלח היד נזכיר עוד כי עניין זה תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בערעוריהם של ה"ה טאומן ובז'ה, אשר "הפסידו" בבית המשפט העליון בשאלת תוקפו של סעיף 5(1) לפקודה, ובית משפט נכבד זה שלח את הצדדים לדון מהותית האם ישנה או איננה זהות בין משלח היד בחו"ל ובישראל. פסיקתו זו של בית המשפט בהחלט נוקטת בפרשנות מצמצמת במיוחד בסוגיה האמורה.