ביום 20.8.2026 ניתן פס"ד פריימן הפקות בע"מ ושלמה פריימן נ' פקיד שומה ירושלים 2 (ע"מ 53643-01-21 וע"מ 68613-03-23) העוסק בסיווג לצרכי מס של עסקת מכירת פעילות עסקית ע"י חברה. הסוגייה המרכזית שעמדה לדיון – האם תמורת העסקה מהווה רווח הון של החברה המוכרת בלבד, או שמא ניתן לייחס את מרבית התמורה לבעל המניות היחידי בחברה בגין מוניטין אישי ותניית אי-תחרות ע"ב הסכם המחאת זכויות שנחתם בין החברה לבעל מניותיה.
רקע עובדתי
חברת פריימן הפקות בע"מ (להלן – החברה), שהוקמה בשנת 1998 והוחזקה בבעלות מלאה (100%) על ידי מר שלמה פריימן (להלן פריימן או בעל המניות), עסקה בהפצת עיתון הפרסום "לעניין" ומדריכים נוספים למגזר החרדי בערים שונות בארץ. ביום 15 בפברואר 2015 חתמה החברה על הסכם למכירת פעילותה העסקית לחברה אחרת (צד ג') בתמורה בסך של כ- 14.5 מיליון ש"ח (בתוספת מע"מ) שנפרסה על פני 12 שנים (עד שנת 2026) (להלן: "התמורה"), ובנוסף תשלום חודשי בסך 10,000 ש"ח לפריימן ורעייתו לכל ימי חייהם (להלן: "התמורה הנוספת").
ההסכם כלל גם התחייבות של בעל המניות ובני משפחתו לאי-תחרות בתחום הפרסום במגזר החרדי ללא הגבלת זמן מול החברה הרוכשת. כחודשיים לאחר מכן, ביום 19 באפריל 2015, חתמו החברה ופריימן על "הסכם המחאת זכויות" ביניהם (להלן – הסכם ההסבה), לפיו תמחה החברה לפריימן 87% מהתמורה בעד התחייבותו לאי-תחרות בחברה הרוכשת.
בדיווחיה למס הכנסה לשנת 2015 דיווחה החברה על הכנסה מרווח הון ממכירת זכויות של 13% בלבד מהתמורה (כ-1.89 מיליון ש"ח), בטענה שיתרת המוניטין הינה אישית. פריימן לא דיווח בדוח האישי לשנת 2015 על תמורה זו, ובשנת 2016 דיווח על רווח הון מופחת ממוניטין וקיזז מולו הפסדים שנצמחו לו מחברה אחרת שבשליטתו.
פקיד השומה קבע בצו כי מלוא התמורה שייכת לחברה כרווח הון, וכי העברת הכספים לפריימן מהווה חלוקת דיבידנד.
מהות המכירה וחלוקת התמורה מכח הסכם ההסבה – המערערים טענו כי המוניטין שנמכר במסגרת מכירת הפעילות ע"י החברה הוא תולדה של המוניטין אישי של פריימן כמנהל קריאטיבי (פריימן מעצב גרפי בהכשרתו) וכמפתח המודל העסקי במשך שנים רבות, ולכן 87% מהתמורה (בהתאם לתחשיב מטעמו) נזקפים לזכותו בגין המוניטין וכן בעיקר בגין התחייבותו והתחייבות בני משפחתו לאי-תחרות ברוכשת, ולפיכך חלק זה בתמורה נחשב כהכנסתו ולא כהכנסת החברה. כמו-כן, טען כי בסיס הדיווח על הכנסות אלו צריך להיות ע"ב מזומן בהתאם למועד קבלת התקבולים שנפרסו על פני השנים. המשיב טען כי הסכם המכר נכרת בין הרוכשת לבין החברה בלבד, ואין בהסכם זה כל פיצול ותמחור רכיב תמורה בגין אי-תחרות בשל המוניטין אישי של בעל המניות.
כמו- כן טען המשיב כי "המערער אך במועד מאוחר, ובדיעבד, כרת חוזה עם החברה לפיה היא ממחה לו 87% מזכויות התמורה, זאת ללא כל צידוק כלכלי" ולכן הסכם ההסבה זה נחשב כהסבת הכנסה הניתנת לביטול בהתאם לסעיפים 82 ו- 84 לפקודה (או כטענה חלופית עפ"י סעיף 86 לפקודה, כעסקה מלאכותית כיוון שתכליתו הינה הפחתת מס בלתי מוצדקת).
כמו כן טען המשיב כי הדין הוא שרווח הון (גם אם מדובר בתמורה עתידית ידועה וודאית) מדווח ע"ב מצטבר ולא ע"ב מזומן, וכן כי יש לפצל עסקה כאמור לעסקת מכר (ע"י היוון התקבולים העתידיים) ועסקת אשראי (והכל תוך הפנייה להוראות חוזר מ"ה 18/2018. אגב, למרות שהחוזר עוסק במכירת מניות ולא במכירת פעילות).
בית המשפט קבע כי לשון הסכם המכר ומבנהו מעידים בבירור על מכירת נכסי החברה (לרבות זכויות להפצת העיתונים ורשימת לקוחות) ופעילותה העסקית לחברה הרוכשת, ואילו לבעל המניות אין כל חלק בתמורה זו (תוך קביעה כי ההסבה של הרווח, עפ"י הסכם ההסבה, ניתנת לביטול).
נקבע כי התמורה כולה ממכירת הפעילות העסקית שייכת לחברה כרווח הון, ואילו הכספים שהועברו לבעל השליטה (בעקבת הסכם ההסבה) מהווים הכנסה מדיבידנד בידי בעל המניות לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה.
לעניין קביעת שווי הפעילות הנמכרת, טענו המערערים (ע"י הצגת חוו"ד מטעמם וללא יכולת להביא את עורכיה להעיד עליה בביהמ"ש) כי שווי הפעילות עצמה עמד על כמיליון ש"ח בלבד, בהסתמך על שיטת ההשוואה ועסקאות אחרות בענף.
לעומתו, פקיד השומה הציג חוות דעת של מעריכת שווי לפי שיטת היוון תזרימי מזומנים (DCF), שהעריכה את שווי הפעילות ב-10 עד 12.1 מיליון ש"ח. ביהמ"ש אימץ את חוות הדעת של המשיב בשיטת ה-DCF, בציינו כי שיטת ההשוואה אינה מתאימה לחברות פרטיות שנתוניהן אינם גלויים, אלא מתאימה יותר לחברות בתחום הנדל"ן וחברות ציבוריות.
כמו-כן, לעובדה שעד היום לא שילמה הרוכשת לחברה כ- 3.5 מילון ₪ בתוך התמורה (קרי, פיגור בתשלומים), אינו מעיד כי שווי הפעילות שנמכרה נמוך יותר ממה שנקבע כאמור.
פיצול התמורה לעסקת מכר ולעסקת אשראי – פקיד השומה פיצל את התמורה הפרוסה על פני 12 שנים לעסקת מכר (בסך מהוון של כ-10.1 מיליון ₪ עפ"י שיעור היוון של 9% לשנה) ולעסקת אשראי, שבה ההפרש בין התקבול המהוון לתקבול בפועל כל שנה מהווה הכנסות מימון אצל החברה. המערערים טענו כי פריסת התשלומים נועדה לשמש מבחינה מסחרית כבטוחה לאי-תחרות מצידו בלבד.
ביהמ"ש אישר את הפיצול בהתאם לעיקרון הגלום בחוזר מס הכנסה לעיל, וקבע כי רכיב המימון ממוסה בדין כהכנסת מימון בידי החברה בכל שנה.
אופן הדיווח על רווח הון – בסיס מצטבר מול בסיס מזומן – המערערים טענו כי היו זכאים לדווח על עסקת רווח ההון ע"ב מזומן (בהתאם למועדי קבלת התמורה בפועל כל שנה ושנה) בשל חוסר ודאות בקבלת התשלומים העתידיים. המשיב טען כי במיסוי רווח הון יום חתימת ההסכם הוא יום אירוע המס, והדיווח מתחייב על בסיס מצטבר בדוח המס של החברה לשנת 2015 על מלוא שווי העסקה. ביהמ"ש פסק כי "העובדה כי בהסכמת המכר נקבע כי תמורת הממכר תשולם בתשלומים אינה הופכת את המקרה לכזה המתאפיין בחוסר ודאות לגבי קבלת התשלום. יש להבחין בין הוראה בחוזה הקובעת מועד עתידי לביצוע, לבין תנאי, שכן המועד העתידי אינו בלתי ודאי".
סיווג הסכם ההסבה כעסקה מלאכותית (סעיף 86 לפקודה)- המשיב טען (כטענה חלופית לשומה חלופית) כי הפיצול הפנימי שנערך בדיעבד בין החברה לבעל המניות (87%-13%) מהווה עסקה מלאכותית שנועדה להפחתת מס בלתי נאותה. המערערים טענו לקיומו של טעם מסחרי בשימור אי-התחרות.
ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב גם בטענה החלופית וקבע כי ההסכם הפנימי נועד אך ורק להפחית את נטל המס ללא צידוק מסחרי עצמאי. אולם לעניין זה ביהמ"ש הולך כברת דרך נוספת ומוסיף: "דומה כי אם עסקת המכר הייתה נערכת באופן אחר, ואם בהסכם הייתה נקבעת תמורה מפוצלת, חלקה למערערת עבור הממכר וחלקה למערער, עבור תניית אי התחרות, היה קיים קושי בפני המשיב לטעון כי מדובר בעסקה מלאכותית. יחד עם זאת, וכאמור לעיל, בדיני המס נבחנות הפעולות שעשה הנישום בפועל ולא מה יכול היה לעשות ולא עשה. באספקלריה זו, נראה כי הסכם בעל המניות, שערך פיצול שרירותי של התמורה (87% ליחיד ו-13% לחברה) תכליתה להביא להפחתת מס בלתי נאותה ולא מצאתי לה טעם מסחרי, זולת הטבות המס הגלומות בה". (ההדגשה אינה במקור).
השתת קנס גירעון (מכח סעיף 191 לפקודה) – ביהמ"ש אישר את הטלת קנס הגירעון תוך שהוא נסמך על מכלול הנסיבות בהן ריבוי הפגמים בדיווחים של חברה ובעל מניותיה (אי דיווח כנדרש על מלוא תמורת רווח ההון ממכירת הפעילות, אי דיווח כנדרש על הסכם ההסבה בדוח בעל המניות, וקיזוז הפסד הון בדוח בעל המניות בניגוד להוראות הפקודה) ובעיקר, כפי שמדגיש ביהמ"ש, לאור קבלת הטענה החלופית של פ"ש כי הסכם ההסבה עולה כדי עסקה מלאכותית – כל אלה יחד מעידים על תמונה כוללת של היעדר תשומת לב ראויה וחוסר תום לב אשר הביאו לכדי התרשלות בעריכת דוחות המס לשנות הצו.
לסיכום, מכירת פעילות עסקית לרוב מגלמת בחובה היבטי מס רבים.
פס"ד זה נותן לנו הצצה נוספת לסוגיות שעולות בעסקה הונית כאמור, כגון: הגורם המוכר, סוגי הנכסים הנמכרים וייחוס תמורות לכל נכס ונכס, בסיס הדיווח, תמורה המתקבלת לשיעורין, הסכם ההסבה לבעל המניות במסמך פנימי, היוון התשלומים, קיזוז הפסדי הון ועוד.
לפיכך, טרם כניסה להסכם מכר, של פעילות עסקית או מניות החברה, על הנישומים לכלכל צעדיהם בחוכמה ולפנות לייעוץ עוד בשלב תכנון מתווה העסקה.
למשרדנו ניסיון רב ביעוץ וליווי היבטי המס שבעסקאות מכירה כאמור.
יוון מציעה לענף הספנות מסגרת חריגה בהיקפה וביציבותה, שנועדה לשמר במדינה את הבעלות, הניהול והפעילות של צי בינלאומי. אחד המאפיינים המרכזיים של ענף הספנות הוא שיטת מס ייחודית – משטר מיסוי לפי טונאז' (Tonnage Tax) .
מנגנון זה מיושם כיום ברוב המדינות בעלות ציי ספנות משמעותיים. המשטר הינו מכח חוק 27/1975: מס טונאז’ שנתי, המחושב לפי מאפייני כלי השיט – בעיקר התפוסה ברוטו וגיל האונייה – ולא לפי הרווח השנתי. זאת, בהשוואה לחברה יוונית רגילה הכפופה ככלל למס חברות בשיעור 22%.
כפי שצויין משטר טונאז' נהוג גם במדינות נוספות ובהן הולנד, מלטה וסינגפור. המס חל בראש ובראשונה על בעל אונייה או חברת אוניות המחזיקים באונייה הנושאת דגל יווני. במסגרת המשטר הורחבה התחולה גם לכלי שיט הנושאים דגל זר, כאשר ניהולם מבוצע באמצעות משרד או חברת ניהול ימית ביוון הפועלים במסגרת המוטבת של החוק.
לכן, בפועל, ניתן לפעול במבנה שבו חברה ייעודית מחזיקה בצי האוניות – לעיתים חברה יוונית ולעיתים חברה זרה – ואילו חברת ניהול ימית יוונית מנהלת את הפעילות: צוות, תפעול טכני, רכש, ביטוח, ציות, מסחור ולעיתים גם ההתקשרות עם חוכרים.
מיקום הבעלות הפורמלי אינו בהכרח מיקום הפעילות, אך כאמור, כדי ליהנות ממשטר המס היווני הייעודי לגבי אונייה בדגל זר, נדרש ניהול של הפעילות הימית מיוון.
לצד בעלות ישירה, משטר הטונאז’ הורחב גם לחכירות מסוג bareboat charter או ship leasing.
במקרה כזה החוכר אינו רוכש את האונייה, אך מקבל שליטה תפעולית וכלכלית בה, בדרך כלל ללא צוות וללא אספקה תפעולית מצד המחכיר, ומפעיל אותה על חשבונו ובסיכונו.
החל משנת המס 2023, המשטר עשוי לחול גם על חוכר ב-time charter (חכירת זמן) או voyage charter (חכירת מסע) של אונייה מאוישת ומצוידת, אולם לא באופן אוטומטי: נדרש שהחוכר יעסוק גם בבעלות על אוניות או בחכירת אוניות וכן יתקיים אחד משני מבחני צי חלופיים: לפחות 25% מכלל הצי יישא דגל של מדינת איחוד אירופי (EU/EEA) או ששיעור האוניות שאינן נושאות דגל כאמור ושנחכרו בחכירת זמן או מסע לא יעלה על 75% מהצי שבבעלות החוכר ואשר כפוף למשטר הטונאז'.
מס הטונאז’ הוא מס שנתי קבוע יחסית, המחושב לפי טבלת תעריפים בדין היווני על פי נפח הטונאג' וגיל האונייה; הוא עשוי להשתנות בין קטגוריות כלי שיט, דגל, גיל והוראות עדכון.
נניח אוניית מטען בת 20,000 GT בת 12 שנים.
התפוסה החייבת תחושב כ־23,000 יחידות: 10,000 הטונות הראשונות מוכפלות במקדם 1.2, וה־10,000 הבאות במקדם 1.1.
בהנחת תעריף של 0.870 דולר ליחידת תפוסה חייבת לאונייה בגיל 10–19, מס הטונאז’ השנתי יעמוד על כ־20 אלף דולר.
זאת גם אם הרווח של החברה באותה שנה הוא 3 מיליון דולר, וגם אם הוא גבוה או נמוך באופן מהותי.
לכן, היתרון המרכזי של המשטר הוא ודאות מס, ולא רק הפחתת מס.
ושוב, התעריפים והעדכונים עשויים להשתנות לפי שנת המס, סוג האונייה, סיווגה ודגלה. לכן, הדוגמה מתאימה להמחשה של מנגנון החישוב בלבד.
מס זה הוא המס הכולל ביחס להכנסה מהפעלת האונייה, לאורך כל שרשרת ההחזקה עד לבעל המניות הפרטי, ביחס להכנסות המזוהות עם הפעילות הימית. בפועל נדרש גם להביא בחשבון היטלים ענפיים מיוחדים החלים על חברת הניהול או על פעילות החכירה, וכן עלויות רישום, רישוי, צוות, ביטוח, נמלים וציות רגולטורי.
משטר המס המיוחד לענף הספנות ביוון אינו מוגבל לאוניות מסחריות גדולות, והוא עשוי להיות רלוונטי, בתנאים מסוימים, גם לפעילות של יאכטות מסחריות. בהקשר זה, אחד ממבני ההתאגדות הייעודיים שמציע הדין היווני הוא חברת ספינות נופש יוונית – NEPA. מדובר בתאגיד ייעודי שנועד בעיקר לבעלות ולהפעלה של יאכטות נופש מסחריות, ומוסדר כיום בחוק 4926/2022. ככל שאין בתקנון תקופה אחרת, משך קיומה של NEPA הוא 30 שנים.
כאשר NEPA מחזיקה יאכטה מסחרית ומקיימת פעילות מסחרית אמיתית, היא עשויה להיכנס למסגרת המס המיוחדת של דיני הספנות. התנאי המהותי הוא שהיאכטה תיוותר מסווגת ככלי שיט מסחרי, תפעל לפי הרישיון המסחרי ותשמש בפועל לחכירות מסחריות; החזקה באמצעות NEPA, כשלעצמה, אינה ממירה יאכטה פרטית ליאכטה מסחרית.
היקף הפטור ב-NEPA רחב, אך אינו בלתי מוגבל: הכנסות שוטפות ורווחי הון פטורים ממס החברות, אך יחולו על החברה מס בולים ומסי שכר או תגמול חברי דירקטוריון, החייבים במס הכנסה.
לסיכום:
ראשית, פעילות בינלאומית הכוללת הפעלה, החזקה, מימון או שימוש בכלי שיט מחוץ לישראל, מעוררת שאלות מס מורכבות. שאלות אלה אינן מוכרעות בהכרח על בסיס מקום ההתאגדות, מקום רישום כלי השיט או מקום ביצוע פעולה בודדת, אלא מחייבות בחינה כוללת של עובדות המקרה. במסגרת זו יש לבחון, בין היתר, את מקום הפקת ההכנסה, את מקום ביצוע הפעילות, את הוראות אמנת המס ואת הדרך שבה היא משתלבת עם הוראות הדין הפנימי.
שנית, בתחום הספנות, יוון מציעה שילוב נדיר של מסגרת משפטית ידידותית, רגולציה ימית מפותחת ומשטרי מס ייעודיים. בחירה נכונה של מקום הפעילות, דגל ורישום כלי השיט, ומבנה תאגידי נכון – עשויים להקנות ודאות מס ויתרונות מהותיים לאורך זמן.
אנו משתמשים בקבצי Cookie, השייכים לנו או לצדדים שלישיים, למטרות שונות, לרבות כדי לשפר את חווית הגלישה שלך, להציג מודעות או תוכן מותאמים אישית ולנתח את התנועה באתר שלנו. עם המשך הגלישה באתר זה, ניתנת הסכמתך לשימוש שלנו בעוגיות לפי מדיניות הפרטיות.
