גופים חוץ בנקאיים נועדו לייצר חלופות ותחרות למערכת הבנקאית. גופים אלה מבצעים, בין היתר, ניכיון שיקים – המרה מיידית למזומן של שיק עם מועד פירעון עתידי בתמורה לעמלה.
נייר עמדה זה בא להבהיר את עמדת רשות המיסים לעניין סיווג עסקה של ניכיון שקים על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975 (להלן: "החוק").
החיוב במס לפי עמדת מע"מ בהתייחס לחוק
עסקת ניכיון שיקים מהווה עסקת מכר החייבת במע"מ בשיעור מלא.
לעמדת הרשות אין מדובר בעסקת הלוואה הפטורה ממעמ עסקאות כקבוע בסעיף 31(5) לחוק – החל בעת "הפקדת כספים מאת עוסק במוסד כספי או מתן הלוואה מאת עוסק למוסד כספי", בלבד (הדגשות אינו במקור).
נציין כי בעסקה שהיא מכירת נכס ולא מתן שרות, יש לעבור את מחסום הגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק – והגדרת "טובין" אשר בה ממועטים "ניירות ערך ומסמכים סחירים וזכויות בהם".
בנוסף, בפסיקה נקבע כי ניכיון שיקים מהווה עסקת מכר בה הממכר הוא השיק והעוסק בניכיון שיקים רוכש שיק מאת בעליו (בג"ץ 5305/10 דוד אביגדור ניהול בע"מ נ' שר האוצר).
על מנת להטיל מע"מ על מכירת מסמכים סחירים, נקבעה הוראה ייחודית בסעיף 19(ב) לחוק בו הסדר ספציפי לגבי מי שעוסק ברכישה ומכירה של ניירות ערך או של מסמכים סחירים, כך שמכירתם, קבלת דמי פרעונם או פדיונם – תיחשב אצל המוכר כאילו הייתה כמתן שירות תיווך.
בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק – מחיר העסקה לעניין מכירת מסמכים סחירים אצל עוסק כאמור הוא ההפרש שבין מחיר מכירתם לבין מחיר רכישתם.
לכן שיק אשר סחירותו אינה מוגבלת, מהווה מסמך סחיר, ולכן סעיפים 19(ב) ו- 9(ב) לחוק מע"מ חלים על ניכיון שיקים כאמור.
ומשכך, עסקת ניכיון שיקים מהווה עסקת מכר החבה במע"מ בשיעור מלא.
חשוב לציין כי נייר העמדה עוסק אך ורק בנושא של עסקאות ניכיון צקים כמתואר לעיל.
נייר העמדה החדש של רשות המיסים (09/2026) מהווה אבן דרך חשובה לגופים החוץ בנקאיים העוסקים בניכיון שיקים ובמימון החוץ-בנקאי בישראל.
הוא משנה תפיסה מיסויית ארוכת שנים וקובע כי פעילות זו אינה פטורה ממע"מ, אלא חייבת במע"מ עסקאות מלא על הרווח (המרווח הפיננסי).
לפיכך, על העוסקים בתחום לבחון את אופן פעילותם ולוודא דיווח ותשלום מע"מ בהתאם.
ביום 13 באוגוסט 2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, מפי כב' השופטת ירדנה סרוסי, בעניין ערעורם של יוסף ומליסה שוובל וחברת ג.מ.ש מותגים בע"מ (ע"מ 61448-06-24 ואח'). פסק הדין מאחד שישה ערעורי מס ביחס לשנות המס 2015 – 2017, ועוסק במערער, תושב ישראל המחזיק במישרין ובעקיפין בשורה ארוכה של חברות ופעילויות עסקיות ברחבי העולם, ובחברה משפחתית שלהלן שבבעלותו המלאה, שבה הוא משמש הנישום המייצג (להלן- המערער או המערערת, לפי העניין). פסק הדין עוסק במגוון סוגיות הנוגעות להעברות כספים בתוך קבוצת חברות, להחזקות ולפעילות מחוץ לישראל, לקיזוז הפסדים ולהוצאות מימון. מתוך הסוגיות הרבות שנדונו בפסק הדין, בחרנו להתמקד במבזק זה במספר נקודות שלהן השלכות מעשיות על פעילות והחזקות בינלאומיות.
אחת המחלוקות המרכזיות נגעה לסכומים משמעותיים שהועברו מחברה זרה בקבוצה למערער ולחברות אחרות בשליטתו. ברקע הדברים, לאורך השנים נוצרו חובות של המערער, שותפו וחברות שונות בקבוצה כלפי חברה ישראלית, בסכום כולל של כ-309 מיליון ש"ח. החובות הומחו בהמשך לחברה הולנדית בקבוצה, ובמסגרת שינוי מבנה ההחזקות הגיעו אליה כספים בעיקר מחברה אחרת בקבוצה. מתוך כספים אלה הועברו לפחות כ-108 מיליון ש"ח למערער ולחברות אחרות בשליטתו, כאשר המערער טען כי מדובר בהלוואות. פקיד השומה טען מנגד כי לא הוכח שמדובר בהלוואות אמיתיות הצפויות להיפרע, וכי יש לראות בכספים כדיבידנד שחולק למערער.
בית המשפט הבחין בין שתי קבוצות של סכומים. ביחס ליתרות החובה המקוריות של החברות הקשורות, אשר נותרו פתוחות במשך שנים, נקבע כי עצם אי-פירעונן עשוי אמנם ליצור הכנסה, אך אין די בכך כדי לייחס אותה דווקא לבעל השליטה.
מקום שבו חברה קשורה היא החייבת והוחלט לוותר על פירעון חובה, הדבר קרוב יותר למחילת חוב של אותה חברה. כדי "לדלג" על החברה החייבת ולייחס את ההכנסה לבעל השליטה נדרשה, לשיטת בית המשפט, קונסטרוקציה משפטית מתאימה, מעין הרמת מסך, ופקיד השומה לא הציג כזו.
התוצאה הייתה שונה ביחס לכ- 108 מיליון ש"ח שהועברו מהחברה ההולנדית למערער ולחברות אחרות בשליטתו. בית המשפט בחן האם אותן "הלוואות" אכן התנהגו כהלוואות: האם קיימים הסכמים, מהם תנאי ההלוואה, האם נקבעו מועדי פירעון וריבית, כיצד נרשמו הכספים בספרים, והאם קיימת כוונה וציפייה ממשית להשבתם. המערער לא הציג את הסכמי ההלוואה, לא הצליח להסביר באופן סדור את תנאיהן ואת מועדי הפירעון, והרישומים החשבונאיים לא סיפקו תמונה ברורה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי לא הוכח שמדובר בהלוואות העתידות להיפרע, וחייב את המערער בהכנסה מדיבידנד.
אלא שבפסק הדין מופיע היבט חשוב נוסף, החורג מהשאלה אם קיים הסכם הלוואה. כפי שטען פקיד השומה, ובית המשפט אימץ במסגרת ניתוחו "הקשר היחיד בין פיינדינגס ובין מקבלי הכספים, הוא אך ורק המערער עצמו." כלומר, חלק ממקבלי הכספים לא היו חברות מוחזקות של החברה המלווה אלא למעשה חברות אחיות, כאשר הגורם המחבר ביניהן הוא בעל השליטה המשותף וללא כל נימוק או קשר עסקי נוסף. המערער עצמו תיאר את ההתנהלות ככזו שבה הכסף מועבר בין חברות הקבוצה "לאן שצריך".
לטעמנו, זו נקודה חשובה במיוחד במימון בין-חברתי. לא די בכך שלבעל השליטה קיים אינטרס להעביר כספים מחברה אחת לחברה אחרת. כאשר חברה מעמידה הלוואה לחברה אחות, יש לבחון גם את העסקה מנקודת מבטה של החברה המלווה: מדוע יש לה אינטרס במימון החברה האחרת, מהם התנאים שהיא דורשת, איזה סיכון היא נוטלת ומדוע העסקה משרתת את ענייניה שלה. אינטרס קבוצתי, ובוודאי אינטרס של בעל המניות, אינו בהכרח אינטרס עסקי של כל אחת מהישויות המשפטיות בקבוצה.
הקביעה מצטרפת לקו המוכר בפסיקה שלפיו לא די בכותרת "הלוואה". הלוואה צריכה גם להתנהל ככזו. הסכמים שנערכו בזמן אמת, תנאי ריבית ופירעון, רישומים חשבונאיים עקביים, תשלומי ריבית בפועל והתנהגות המעידה על ציפייה אמיתית להחזר – כל אלה אינם רק עניינים פורמליים, אלא ראיות למהותה של העסקה. הדברים מקבלים חשיבות יתר בקבוצה בינלאומית שבה כספים מועברים בין חברות שונות, ולעיתים בין חברות שאין ביניהן כלל יחסי החזקה ישירים.
לצד הקביעה הקפדנית כאמור לעיל, בית המשפט קיבל את טענת המערער בנקודה חשובה אחרת.
פקיד השומה ביקש לזקוף למערער לאורך שנות השומה ריבית רעיונית לפי סעיף 3(ט) בגין יתרות הכספים, ובמקביל לראות בקרן, כאמור, כדיבידנד לבעל המניות. בית המשפט קבע כי לא ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו: כל עוד מדובר בהלוואה, ניתן לבחון חיוב בריבית רעיונית; אולם מהמועד שבו הכספים מסווגים כדיבידנד, יתרת ההלוואה חדלה להתקיים לצורכי מס, וממילא אין עוד יתרה שעליה ניתן להמשיך ולזקוף ריבית בשנים שלאחר מכן.
סוגיה נוספת העולה בפסק הדין עוסקת בפעילות נדל"ן רחבת היקף בקנדה. חלק מן הנכסים הוחזקו באמצעות הסדר מסוג Prête-nom. בעולם הנדל"ן הקנדי, ניתן לתאר Prête-nom כ nominee – (שליחות) – יחיד או חברה המשמשים כשלוח של הבעלים ומחזיקים בנכס בשמם. בהתאם לתיאור בפסק הדין, השלוח פועל בשם הבעלים ומנהל עבורו את הנכס, אך אינו מקבל את ההחלטות האסטרטגיות ביחס אליו ואינו מפעיל שיקול דעת עצמאי, מעבר לביצוע השליחות. המערערים דיווחו בקנדה ובישראל על ההכנסות מהנכסים בהתאם לשיעור זכויותיהם בנכסים.
מעניין במיוחד כי עצם ייחוס פעילות הנדל"ן והכנסותיה למערערים לא היה נושא למחלוקת.
בית המשפט נדרש לשאלה מקדמית כיצד יש לסווג לצרכי מס בישראל את הישות המשמשת כ-Prête -nom או אם ניתן "להשקיף" אותה לצורכי מס בישראל; הדיון נסב סביב שאלת סיווג הפעילות ומקום השליטה והניהול בלבד.
לטעמנו, יש לכך משמעות, גם אם יש להיזהר שלא לקרוא לתוך פסק הדין יותר מכפי שנקבע בו. פסק הדין אינו מבהיר האם ייחוס ההכנסה לבעלים נובע מהשקפה של הישות הזרה שהיא שקופה במדינת המקור – בדומה, מבחינה רעיונית, לסוגיות המתעוררות ביחס לישויות זרות שקופות אחרות – או שמא מכוח הכרה בהסדר הPrête-nom – כהסדר שליחות, שלפיו השלוח מחזיק בנכס עבור הבעלים ולכן ההכנסה מיוחסת מלכתחילה לבעלים. ואולם, עצם העובדה שלא התעורר כל דיון בשאלת השקיפות או בעצם האפשרות לייחס את ההכנסה ליחיד, וכי הן פקיד השומה והן בית המשפט המשיכו ישירות לבחינת אופן מיסוי הפעילות אצל המערערים, מלמדת שלפחות בהליך זה הייחוס לבעלים התקבל כנקודת מוצא. אין בכך הלכה כללית שלפיה כל ישות שקופה לפי הדין הזר תושקף בישראל, ואף לא קביעה מפורשת ביחס לכל הסדר שליחות, אך דווקא היעדר המחלוקת בנושא ראוי לציון.
ביחס לפעילות הנדל"ן בקנדה, ביקשו המערערים לקזז את הפסדי הפעילות כנגד הכנסות מחוץ לישראל. סעיף 29 לפקודה מתנה קיזוז של הכנסות עסקיות כאמור, בין היתר, בכך שמדובר בהפסדים מעסק הנשלט ומנוהל מישראל.
לאחר שפקיד השומה חזר בו מהטענה כי פעילות הנדל"ן אינה מהווה "עסק", נותרה להכרעה השאלה היכן הופעלו השליטה והניהול בפעילות.
דווקא עמדת פקיד השומה בנושא זה מעניינת במיוחד. לטענתו, כדי להוכיח שליטה וניהול מישראל יש להראות כי "מרכז העניינים" של הפעילות מצוי בישראל, וכי כאן מתקבלות ההחלטות הבסיסיות, העיקריות והמהותיות. לא די בזהותו של בעל השליטה. יש להראות מהו מנגנון קבלת ההחלטות ומהן ההחלטות המהותיות המתקבלות בישראל. עוד הדגיש פקיד השומה כי במרבית נכסי הנדל"ן שיעור החזקתה של המערערת היה נמוך מ-50%; היא הייתה המשקיעה הישראלית היחידה; לצדה פעלו שותפים עסקיים מקומיים; ומי שניהלה בפועל את הנכסים הייתה חברת ניהול קנדית. נתונים אלה תמכו, לשיטתו, במסקנה שהעסק נשלט ומנוהל מחוץ לישראל.
בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה וקבע במפורש כי "העובדה שבעל השליטה הוא ישראלי, אינה מחייבת כי העסק מתנהל מישראל." בית המשפט הוסיף כי כאשר קיימים שותפים זרים בנכסים המוחזקים בחו"ל, בהחלט ייתכן שהניהול והשליטה יתבצעו מחוץ לישראל. זהותו הישראלית של בעל השליטה היא אמנם "אינדיקציה חשובה ומשמעותית", אך היא אינה מכריעה.
המערערים הצביעו על מספר קריטריונים שלשיטתם מלמדים על מקום השליטה והניהול שהינו מישראל: מקום כינוס ההנהלות ומועצת המנהלים, מקום מגורי המנהלים, מקום מקורות המימון, מקום חשבונות הבנק וזהות בעלי המניות. ואולם, בית המשפט קבע כי אין די בהצגת הקריטריונים באופן כללי, ללא תשתית עובדתית המלמדת כיצד הם מתקיימים במקרה הנדון. בית המשפט אף ציין כי לא ניתן לשלול שהמערער מנהל את עסקי הנדל"ן דווקא בעת שהותו בקנדה, שאליה נסע מספר פעמים בשנה, וכי גם מקורות המימון אינם מצביעים דווקא לישראל – המימון הגיע, בין היתר, מחברה תושבת בליז ומבנקים קנדיים.
לטעמנו, לעמדת רשות המסים ולקביעות בית המשפט בסוגיה זו יש חשיבות דווקא במקרים ההפוכים, שבהם מבקש פקיד השומה לטעון כי חברה או פעילות זרה נשלטת ומנוהלת מישראל בשל מעורבותו של בעל שליטה ישראלי. במקרה שלפנינו הרשות עצמה ביקשה מבית המשפט לבחון את "מרכז העניינים", את מנגנון קבלת ההחלטות ואת המקום שבו מתקבלות ההחלטות המהותיות, ואף ייחסה חשיבות לשותפים המקומיים, לניהול המקומי, למקורות המימון ולשיעור ההחזקה.
אמנם בעניין שוובל נבחן "עסק הנשלט ומנוהל מישראל" לצורך סעיף 29 לפקודה, ולא תושבותו של חבר בני אדם לפי הגדרת "תושב ישראל" שבסעיף 1 לפקודה. עם זאת, קשה להתעלם מהעיקרון העובדתי העולה הן מטיעוני פקיד השומה והן מפסק הדין: בעל שליטה ישראלי, גם אם הוא פעיל ודומיננטי, אינו כשלעצמו מייצר שליטה וניהול מישראל. מקום קבלת ההחלטות המהותיות הוא שצריך להיבחן ולהיות מוכח על בסיס ההתנהלות בפועל.
לבסוף, פסק הדין נדרש גם לבחינת הוראות החנ"ז ביחס לחברה קפריסאית שקיבלה דיבידנד מחברה פולנית. המערער טען כי שיעור מס החברות בפולין עמד באותה שנה על 19%, ומשכך ביקש להוציא את הדיבידנד מגדר ההכנסה הפסיבית הרלוונטית לחנ"ז. בית המשפט שב ומדגיש כי לצורך הוראות סעיף 75ב אין די בהצגת שיעור המס הסטטוטורי במדינה הזרה. נדרש להראות כי על ההכנסה שממנה חולק הדיבידנד שולם בפועל מס זר בשיעור העולה על הסף הקבוע בסעיף.
ייתכן ששיעור המס הכללי בפולין הוא 19%, אך אין בכך כדי להוכיח מה היה המס ששולם על ההכנסה הקונקרטית, ומשלא הוצגו אסמכתאות מתאימות נדחתה הטענה.
לסיכום, פסק הדין בעניין שוובל מדגיש אפוא, פעם נוספת, את הפער שבין המבנה הפורמלי לבין מה שנדרש להוכיח לצורכי מס.
הלוואה בין חברות צריכה להתנהל כהלוואה ולהיתמך גם באינטרס עסקי של החברה המלווה; מבחן השליטה והניהול אינו נגזר מעצם תושבותו של בעל השליטה אלא ממקום קבלת ההחלטות בפועל; וכאשר תחולת משטר החנ"ז תלויה במס זר – לא די לדעת מהו שיעור המס הקבוע בחוקי המס של אותה מדינה, צריך לדעת ולהוכיח כמה מס שולם בפועל.
ומנגד, גם פקיד השומה מחויב לעקביות: יתרה שהפכה, לשיטתו, לדיבידנד, אינה יכולה להמשיך ולהתקיים במקביל כהלוואה רק לצורך חיוב נוסף בריבית.
אנו משתמשים בקבצי Cookie, השייכים לנו או לצדדים שלישיים, למטרות שונות, לרבות כדי לשפר את חווית הגלישה שלך, להציג מודעות או תוכן מותאמים אישית ולנתח את התנועה באתר שלנו. עם המשך הגלישה באתר זה, ניתנת הסכמתך לשימוש שלנו בעוגיות לפי מדיניות הפרטיות.
