ביום 30.7.2026 ניתנה בבית המשפט העליון החלטה בעניין חברת סי איי סופטוור ישראל (ע"א 2699/23). במסגרת ההחלטה עמד בית המשפט העליון על העיקרון שלפיו דחיית חוות דעתו של הנישום אינה מובילה, כשלעצמה, לאימוץ אוטומטי של הערכת השווי שהציג פקיד השומה.
בכך, נדמה כי בית המשפט העליון מבקש להדגיש את החתירה למס אמת כערך מרכזי ומנחה בדיני המס.
כמפורט במבזק לעיל, במוקד המחלוקת עמדה עסקת העברת הקניין הרוחני (IP) של החברה. החברה הנישומה הציגה הערכת שווי מטעמה, אולם פקיד השומה דחה את הערכת השווי והוציא שומה בסכום גבוה משמעותית, שהתבססה, בין היתר, על שיעורי צמיחה גבוהים יותר ועל אורך חיים ארוך יותר של הקניין הרוחני, מאלה שנלקחו בחשבון בהערכת השווי מטעם החברה.
בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את הערכת השווי שהציגה החברה, בעיקר על רקע הדיווחים והמצגים שמסרה החברה בזמן אמת לרשות החדשנות במסגרת טופס 20א, אשר עמדו בסתירה לטענות שהעלתה בפני רשות המסים.
משנדחתה הערכת השווי מטעם החברה, אימץ בית המשפט המחוזי את הגישה הבינארית, שלפיה על בית המשפט לבחור באחת משתי הערכות השווי שהציגו הצדדים, מבלי לקבוע ערך ביניים או לבצע התאמות בין ההערכות, ובהתאם לכך קיבל את הערכת השווי מטעם פקיד השומה, וזאת אף שהשופטת סרוסי ציינה כי תחזיות המומחה מטעם פקיד השומה נראות "אופטימיות מדי".
החלטת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון קבע בהחלטתו כי בית המשפט המחוזי לא היה חייב לנקוט בכלל הכרעה בינארי, שלפיו דחיית חוות דעת המומחה מטעם החברה מחייבת את אימוץ חוות דעת המומחה מטעם פקיד השומה כפי שהיא .(As-Is) בהתאם לכך, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, לצורך מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת שווי הקניין הרוחני שנמכר, תוך התייחסות לסוגיות הליבה שבבסיס חוות דעת המומחים, ובכלל זה אורך החיים של הקניין הרוחני שנמכר ושיעורי הצמיחה.
הערותינו:
העובדה שהנישום לא הצליח להוכיח את הערכת השווי מטעמו אינה הופכת את הערכת השווי של פקיד השומה לנכונה. גם שומת פקיד השומה צריכה לעמוד בבחינה עניינית, ובפרט כאשר היא נשענת על הנחות משמעותיות בדבר תחזיות צמיחה או אורך חיי מוצר. מבחינה מעשית, לצד המאמץ להוכיח את סבירות הערכת השווי מטעם הנישום, חשוב לזהות כבר בשלב מוקדם את הנחות היסוד שעליהן נשענת הערכת השווי מטעם פקיד השומה ולהצביע על החולשות שבהן. במקרה דנן, העובדה שתחזיות המומחה מטעם פקיד השומה נראו "אופטימיות מדי" ממחישה כי דחיית עמדת הנישום אינה סוף הדיון, ויש לבחון גם את סבירותה של ההערכה שמנגד באמצעות מומחה מטעם בית המשפט.
בהקשר זה, ראוי לזכור כי מידע ומצגים שמוסר נישום לרשות ציבורית אחת עשויים להגיע לידיעתה של רשות אחרת ולהשפיע על עמדתה במסגרת הליך המס.
לפיכך, יש חשיבות להקפדה ולבחינה כוללת ועקבית של הנתונים והמצגים שמוסר הנישום לאורך פעילותו העסקית ולרשויות השונות.
סיכום, בסופו של יום החלטת העליון מחזירה את הדיון לשאלה המרכזית, מהו השווי הנכון של העסקה ומהו המס הנגזר ממנו.
הוראות תיקון 277 לפקודת מס הכנסה, שבמסגרתו תוקן סעיף 62א(א1) לפקודה בעניין חברות עתירות יגיעה אישית, יוצרות תקלה קשה וכפולה עבור בעלי מניות ישראלים שהם גם אזרחים אמריקאים.
אף שההוראות אינן חלות על תושבי חוץ כשלעצמם, הן חלות במלואן על תושבי ישראל המחזיקים גם באזרחות אמריקאית, ומשפיעות הן על חברות תושבות ישראל המוחזקות בידיהם והן על חברות כאמור המוחזקות במשותף בידי תושבי ישראל ותושבי ארה"ב.
כזכור, במקביל לדין הישראלי חל על כל תושב או אזרח אמריקאי משטר המס האמריקאי הידוע בשם Global Intangible Low-Taxed Income, או GILTI, אשר נועד למסות רווחים של חברות זרות נשלטות בידי אמריקאים, בעיקר כאשר הרווחים מופקים במדינות בעלות שיעור מס נמוך.
מדובר במשטר המטיל מס גם בהיעדר חלוקה בפועל של הרווחים. יצוין כי שמו של משטר זה שונה לאחרונה ל-Net CFC Tested Income (NCTI).
הגנה מרכזית מפני תחולת משטר זה מצויה בחריג ה-high tax exclusion, כפי שנסקר במבזק מס' 844, שלפיו הכנסה של חברה זרה נשלטת אשר חויבה בשיעור מס אפקטיבי העולה על 18.9% מוחרגת, ככלל, מתחולת ה-GILTI. בהתאם לכך, הכנסותיה של חברה תושבת ישראל, החייבות במס חברות בשיעור של 23%, אינן אמורות, בדרך כלל, להיכלל בבסיס המס האמריקאי האמור.
ואולם, דווקא בנקודה זו נוצר העיוות.
חוק ההסדרים מביא לכך שהמס הכולל המשולם בישראל עשוי להיות גבוה יותר, בשל ייחוס חלק מההכנסה לבעל המניות ומיסויו בשיעורים אישיים, אך לצורכי הדין האמריקאי שיעור המס האפקטיבי הרלוונטי לחריג ה-high tax exclusion עלול להיראות נמוך יותר.
הטעם לכך הוא שחישוב ההכנסה החייבת לצורכי GILTI נעשה ברמת החברה לפי כללי המס האמריקאיים, המבוססים על הדוח החשבונאי ולאחר מכן התאמתו לדין האמריקאי, ולא לפי כללי המס הישראליים.
כך נוצר כשל כפול: מחד גיסא, היחיד עלול להתחייב בארה"ב במס לפי משטר ה-GILTI מכוח מעמדו כאזרח אמריקאי; מאידך גיסא, אותו יחיד עלול לשאת בישראל בנטל מס עודף כתושב ישראל, מבלי שיוכל לקבל בגינו זיכוי מתאים בארה"ב.
לשם המחשה, ובהנחה של שיעורי המס המרביים, לרבות מסי יסף בישראל ובארה"ב: חברה עתירת יגיעה אישית בעלת מחזור של 1,000 ורווח של 600 תישא במס חברות בסך 57.5 (23% מס חברות בגין רווח ש"נותר" בחברה בגובה 250, 25% מהמחזור, שהם 57.5 המהווים כ-9.5% מהרווח בחברה), ובמס נוסף ברמת היחיד (50% מס בגין רווח המיוחס ליחיד בגובה 350) בסך 175. במקביל, בארה"ב עשוי לחול על היחיד מס GILTI בסך 221.3 (41.8% מס בגין רווח החברה בגובה 600), ובעת חלוקת דיבידנד יחול בישראל מס נוסף בסך 67.4 (35% מס בגין דיבידנד בגובה 250). התוצאה היא נטל מס כולל של 521 על רווח של 600 – תוצאה קיצונית, אך כזו הממחישה היטב את עומק התקלה, שאינה נובעת מכל תכנון מס אגרסיבי מצד הנישום.
גם אם, באופן תיאורטי, הייתה מאומצת לצורכי הדין האמריקאי שיטת המס הישראלית – הנחה שאינה סבירה מלכתחילה – עדיין הייתה ההכנסה העסקית עלולה להתחייב בידי היחיד האמריקאי גם במסים סוציאליים מסוג self-employment tax, מבלי שניתן היה לקזז מהם את תשלומי הביטוח הלאומי המשולמים בישראל.
אכן, מקור התקלה נעוץ בחלקו בהוראות אנטי-תכנוניות אמריקאיות, המוחלות באופן בלתי הרמוני על תושבי ישראל שהם גם אזרחים אמריקאים.
אולם בפועל היא חושפת קושי מהותי רחב יותר במישור הבינלאומי: דיני המס בישראל מתעלמים, הלכה למעשה, ממורכבותו של המיסוי הדו-שלבי ומהשלכותיו במצבים חוצי-גבולות.
אחד הפתרונות האפשריים הוא משיכת מלוא הרווח העודף מחברת המעטים לבעלי המניות היחידים כמשכורת או דמי ניהול, אך פתרון זה אינו ישים תמיד, במיוחד כאשר קיימים מספר בעלי מניות או כאשר שיקולים עסקיים מונעים מהלך כזה.
פתרון אחר עשוי להימצא בחלוקת דיבידנד במהלך שנת המס.
בהקשר זה, סעיף 62א(א1) לפקודה מאפשר לחברת מעטים לבחור בין שלוש חלופות: העברת הכנסה חייבת לבעל מניות פעיל תוך התרת הוצאה רעיונית לחברה; חלוקת דיבידנד בפועל מרווחי השנה, אשר יראו אותו כהכנסה מיגיעה אישית בידי בעלי מניות פעילים; או שילוב בין שתי החלופות.
בהנחיה מקצועית 2025/2 של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות, מיום 10 באפריל 2025, נקבע כי המיסים השוטפים בדוחות הכספיים של חברת מעטים ייקבעו לפי ההכנסה החייבת של החברה בהתאם לפקודה: בחלופה א' – לאחר ניכוי ההוצאה הרעיונית המותרת, ובחלופה ב' – ללא ניכוי כאמור. על בסיס זה ניתן לטעון כי שימוש בחלופה ב', תוך ביסוס הדוח האמריקאי על הדוח החשבונאי ועל ההפרשה למס הכלולה בו, עשוי לסייע בשימור תחולת ה-high tax exclusion.
עם זאת, מדובר בגישה חדשנית, נטולת תקדים ברור, ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי אכן ניתן יהיה לאמצה בפועל.
נוסף על כך, היא מחייבת, מבחינה מעשית, חלוקה של מלוא ההכנסה הרלוונטית כדיבידנד כבר בשנת המס השוטפת.
חשוב להדגיש כי הפגיעה האפשרית אינה מוגבלת רק לישראלים המחזיקים באזרחות אמריקאית. גם יחיד או חברה אמריקאיים שאינם תושבי ישראל, המחזיקים בחברה ישראלית יחד עם "מחזיקים מהותיים" תושבי ישראל, עלולים להיפגע; זאת, משום שגם במקרים אלה עשויה הגנת ה-high tax exclusion להישחק או אף להתבטל, נוכח הירידה בשיעור מס החברות האפקטיבי של החברה הישראלית בעקבות ייחוס חלק מהכנסתה החייבת לבעלי המניות הפעילים הישראליים.
התוצאה היא חסרון יחסי נוסף למשקיעים אמריקאים המבקשים לפעול באמצעות חברות ישראליות, ועוד שכבה של חוסר ודאות במישור המיסוי הבינלאומי – והכול בחסות חוק ההסדרים.
האם ניתן יהיה למצוא מענה הולם בחוזר של רשות המיסים? ספק אם כן, אך ראוי לקוות שהסוגיה תזכה להתייחסות רגולטורית מושכלת.
אנו משתמשים בקבצי Cookie, השייכים לנו או לצדדים שלישיים, למטרות שונות, לרבות כדי לשפר את חווית הגלישה שלך, להציג מודעות או תוכן מותאמים אישית ולנתח את התנועה באתר שלנו. עם המשך הגלישה באתר זה, ניתנת הסכמתך לשימוש שלנו בעוגיות לפי מדיניות הפרטיות.
