ביום 19.3.2026 ניתן פס"ד בבית המשפט העליון (ע"א 4077/23) פקיד שומה רחובות נ' קונדויט בע"מ, להלן – החברה), כאשר במוקד הערעור אשר הגיש פקיד השומה נדונה השאלה מרכזית –  מהו שיעור המס החל על דיבידנד שחולק לעובדי החברה בגין מניות המוחזקות בנאמנות עבורם בידי נאמן לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודת מס הכנסה (במסלול רווח הון) (להלן – הפקודה), כאשר מקור הדיבידנד הוא ברווחי "מפעל מוטב" או "מפעל מועדף" של החברה כהגדרתם בחוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959 (להלן – החוק או חוק העידוד).

בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע פה אחד כי הדיבידנד שחולק לעובדים ימוסה בשיעור של 25% בהתאם להוראות סעיף 102 לפקודה, ולא בשיעורים המופחתים (15% או 20%) הקבועים בחוק העידוד על מסלוליו השונים.

רקע עובדתי

החברה הקצתה מניות לעובדיה במסלול רווח הון באמצעות נאמן, לפי תוכנית שאושרה ע"י פקיד השומה כדין. בשנות המס 2015–2016 חילקה החברה דיבידנדים בסכומי עתק (כ- 520 מיליוני ₪), כאשר כ- 72 מיליוני שקלים מתוכם שולמו לעובדים שהחזיקו במניות החברה באמצעות הנאמן. החברה ניכתה מס במקור בשיעור של 15% ו-20%, בהסתמך על כך שמקור הרווחים הוא במפעלים מוטבים ומועדפים. פקיד השומה, אשר ערער על פס"ד המחוזי, חלק על כך וטען כי יש להחיל את שיעור המס הקבוע בסעיף 102 לפקודה, העומד על 25%, על כלל סוגי הדיבידנד שחולקו.

בכל מקרה, ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 102 לפקודה "שותק" לגבי שיעור המס החל על חלוקת דיבידנדים בגין מניות העובדים "…כי הן לשון החוק והן תכליתו תומכות במסקנה לפיה משעה שלא קיים בסעיף 102(ב) לפקודה הסדר ספציפי לגבי מיסוי דיבידנד המתקבל בגין מניות שהוקצו מכוח אותו סעיף, יחול ההסדר הקבוע בהוראות דין אחרות הנוגעות לכך", כלומר, מס בשיעור 15% או 20% עפ"י חוק העידוד ולפי העניין. ועל כך ערעור פ"ש לביהמ"ש העליון.

טענות הצדדים

פקיד השומה, המערער בפס"ד הנ"ל, טוען כי סעיף 102 לפקודה יוצר מודל של "קופסא" סגורה, כלומר, סעיף 102 יוצר במסגרת הנאמנות בידי הנאמן (שכידוע, חובה למנות במסלול רווח הון) הסדר שלם המקיף את החזקת המניה וכן "כל זכות המוקנית מכוחה". חלוקת דיבידנד, בתקופת הזמן המינימאלית הנדרשת כאשר המניה מוחזקת אצל הנאמן עפ"י תנאי התוכנית, מהווה "מימוש" של חלק מערך המניה.

מאחר שהמניה מוחזקת בנאמנות, כל ערך הנובע ויוצא ממנה לידי העובד חייב במס לפי כללי המסלול הנבחר.

בנוסף, נטען כי תכלית חוק העידוד נועדה לעודד השקעת הון חיצונית, ואילו עובד המקבל מניות כהטבת שכר אינו "משקיע הון" במובנו הקלאסי, ולכן אין הצדקה להעניק לו הטבה כפולה.

כמו-כן, עמדה זו של רשות המיסים כבר באה לידי ביטוי בהחלטת מיסוי מס' 5821/12 לעניין שיעור המס שיש לנכות במקור מדיבידנד כאמור.

לטענת החברה המונח "דיבידנד" אינו מופיע בהוראות סעיף 102 לפקודה והכללים שנקבעו מכוחו ולו פעם אחת, ואין מדובר כאן בלקונה.

החיבור שעורך פ"ש עפ"י מודל ה"קופסא" הסגורה דלעיל בין המניה לדיבידנד אינה במקומה.

"מימוש" של המניה (לעניין אירוע המס בסעיף 102 לפקודה) איננה חלוקת רווחים שוטפת (קרי, חלוקת דיבידנד).

אירוע המס במימוש המניה עפ"י סעיף 102 לפקודה חל רק בעת מכירת המניה או העברתה מהנאמן לידיו של העובד.

ביהמ"ש העליון, כב' השופט דוד מינץ (בהסכמת השופטים וילנר ושטיין), קיבל את הערעור בהתבסס על הנימוקים הבאים:

נקבע כי סעיף 102 לפקודה מהווה הסדר פרטני, ייחודי ושלם למיסוי הקצאת מניות לעובדים לרבות ביחס לשיעור המס החל. הסדר זה גובר על הוראות חוק העידוד שהן כלליות יותר בוודאי ביחס לזהות בעלי מניות ככלל. חוק העידוד הוא אכן דין ספציפי (ביחס לפקודה) אולם זאת ביחס להקצאת מניות, של חברת בעלת מפעל מוטב/מועדף, לבעלי מניותיה.

הזכות לקבלת דיבידנד בגין מניה הינה זכות המוקנית מכוח המניה למחזיק בה, ועפ"י לשון סעיף 102 לפקודה ותנאיו עצם הפקדת המניות בידי הנאמן מחייבת להפקיד גם זכות זו ("לרבות כל זכות המוקנית מכוחן") בידי הנאמן של תוכנית ההקצאה. זכות לדיבידנד היא זכות קניינית בסיסית המוקנית מכוח המניה, ולכן היא חלק בלתי נפרד מ"החבילה" הממוסה לפי לשון סעיף 102 לפקודה וכללי מס הכנסה מכוחו. עצם ההקלה שנוקטת בה רשות המיסים, בהעברת כספי הדיב' מהנאמן לעובדים (אף אם  התקבלו במסגרת תקופת ההחזקה המינימלית הנדרשת) מיד בעת החלוקה ועם קבלתם, לא עוקפת את הכלל המרכזי כי גם הדיבידנד הינו חלק מ"מימוש" המניה.

ביהמ"ש העליון אימץ את הגישה הכלכלית לפיה חלוקת דיבידנד היא אכן דרך למימוש חלק מעליית ערך המניה. הוצאת כספים מהחברה לידי העובד בעוד המניה מופקדת בנאמנות אצל הנאמן מהווה אירוע מס דיבידנד אשר יהיה בשיעור המס של המסלול הרלוונטי הקבוע בסעיף 102 לפקודה (בענייננו- מסלול רווח הון – 25%).

חוק העידוד נועד למשוך הון למדינה מצד יזמים – בעלי המניות. עובד שמקבל מניות כחלק מחבילת תגמול במסגרת יחסי עובד- מעביד אינו "משקיע" שתרם הון לחברה, ולכן העובד איננו מושא לתמריץ הגלום בלב התכלית של חוק העידוד.

לדברי ביהמ"ש, אימוץ גישת החברה היה מאפשר לחברות להעדיף חלוקת דיבידנד (בשיעור מס מוטב מכוח חוק העידוד) על פני צבירת רווחים שתעלה את ערך המניה (אשר יחויב במס רווח הון בשיעור 25%), דבר הנוגד את עקרון "הניטרליות המיסויית".

בעת הגשת בקשות להחלטות מיסוי לעניין תוכניות אופציות לעובדים, הוראות החטיבה המקצועית בתחום (מחלקת אופציות לעובדים) מטילות על החברות והנאמנים חובת גילוי אקטיבית, ואף מוגברת לגבי הנאמן, לרבות על כל חלוקת דיבידנד, וקובעות מנגנוני פיקוח שיבטיחו כי הדיבידנד ימוסה לפי כללי סעיף 102 (לרוב כמימוש במסלול הוני ב-25%). אולם, בהחלט ישנים מצבים בהם יהיה חיוב  בשיעור מס שולי במקרה של חריגה מהתנאים או הפרתם, תוך שלילת האפשרות להחלת שיעורי מס מופחתים מחוקים אחרים ללא החלטה פוזיטיבית מפורשת. למשל במקרים כגון: דיבידנד שאינו מחולק פרו-רטה לכל בעלי המניות רגילות, זכויות יתר לקבלת דיבידנד, דיבידנדים או שווה דיבידנדים ( dividend equivalent) בגין RS (מניות חסומות) או RSU (יחידות למניות חסומות)  ועוד – יחויבו במס שולי של העובד.

בסיכומו של דבר, פס"ד זה מהווה כעת הלכה פסוקה בסוגייה הנדונה, ועל כל חברה אשר נמצאת בתוך תוכנית הקצאה כאמור, ובוודאי על נאמן התוכנית, לבחון את שיעור המס שינוכה במקור בעתיד מדיבידנד המשולמים לעובדים שמקורם ברווחי מפעל מוטב או מועדף – ואף ביחס לשנים קודמות בהן נוכה מס במקור בשיעור מופחת עפ"י חוק העידוד.

יחד עם זאת העובדה כי בהימ"ש העליון לא רואה עובד במסלול 102 הוני בכובעו כ"משקיע רגיל" אלא כתמריץ במסגרת יחסי עובד מעסיק, ובשל כך לא מתקיימת תכליתו של חוק העידוד, הרי שמכאן הדרך קצרה לטענה לפיה 102 הוני עשוי לחסות תחת הגדרת הכנסה מיגיעה אישית. לתובנה זו משמעויות והשלכות לא מעטות ביחס לתחולתו של סעיף 121ב שמחריג את תחולת מס היסף (2%) על הכנסה מיגיעה אישית.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי כהן, ממשרדנו.