ביום 11.9.2024 ניתן פס"ד בעניין גליק בע"מ (ע"מ 40606-04-17) (להלן- "החברה") בערעור על שומות שהוציא פקיד השומה לחברה לשנות המס 2011 ו- 2012, במסגרתן קבע פקיד השומה בין השאר, כי הלוואות שניתנו לחברה בעבר על ידי בעלי מניותיה וכן הלוואה נוספת שניתנה על ידם, במסגרת כניסת משקיע לחברה, לשם הבראת החברה, רואים אותן כמחולות.
מפאת אורכו ומורכבותו של פסק הדין נתייחס במבזק זה לסוגיית מחילת החוב בלבד.
החברה נוסדה בשלהי שנות החמישים, הייתה בבעלות ובניהול בני משפחת גליק ועסקה בעסקי נייר. במהלך השנים חלק ממנהליה הלכו לעולמם והחברה נקלעה לקשיים כלכליים ולחובות כספיים של כ- 30 מיליון ₪ (לבנקים ולספקים), בנוסף להלוואות בעלים בסך כ- 13 מיליון ₪, שניתנו לחברה במהלך השנים. מנגד היו לחברה 2 נכסי נדל"ן, מלאי ויתרות לקוחות משמעותיות.
בינואר 2012, כחלק מהליך הבראת החברה, נחתם הסכם עם משקיע וחברה בבעלותו (להלן- "הסכם ההבראה"), לפיו יוקצו בחברה מניות לחברת המשקיע בשיעור שיביאה להחזקה של 70% בחברה, ובנוסף המשקיע נתמנה למנכ"ל החברה עם סמכויות רחבות, לרבות החלטה על חלוקת דיבידנדים ורווחים.
בנוסף נקבע כי בני משפחת גליק (הבעלים הוותיקים) ידוללו ל- 30% במניות, אשר יקנו להם זכות לרווחים בלבד, ללא סמכויות ניהול.
מבחינה תזרימית, התחייב המשקיע להזרים לחברה הלוואת בעלים בסך של כ- 5 מיליון ₪ ובני משפחת גליק התחייבו להזרים לחברה הלוואת בעלים בסך של 8.5 מיליון ₪ נוספת להלוואות שנתנו בעבר (סה"כ נתנו הלוואות של כ- 21.5 מיליון ₪).
פקיד השומה קבע, כי בהתאם לנוסחו של הסכם ההבראה וקריאה דווקנית שלו, בעלי המניות הוותיקים הסכימו למחול לחברה על ההלוואות הבעלים שנתנו לה, לרבות הלוואת הבעלים בסך 8.5 מיליון₪, שהוזרמה לחברה במסגרת הסכם ההבראה.
נוסחם של הסעיפים בהסכם ההבראה שהביאו את פקיד השומה למסקנה כי ההלוואות נמחלו מצוטטים להלן:
"מוסכם בזה בהתחייבות בלתי חוזרת כי המוכרים לא יוכלו בשום מקרה לדרוש ו/או לתבוע מהקונים ו/או מהחברה החזר ההלוואות הנ"ל או כל חלק מהן פרט לכך שבעת חלוקת רווחים כספיים שיגיעו ככל שיגיעו למי מבעלי המניות שנתנו הלוואות בגין חלקם בחברה יוכלו לזקוף כספים אלו ע"ח פירעון ההלוואה/ות…."
ובהמשך בסעיף 12.2 להסכם ההשקעה…
"לאחר שהחברה תהא רווחית והוחזרו הלוואות הבעלים שנתן הקונה אזי בכל רבעון או בכל תקופה אחרת, על פי החלטת הצדדים פה אחד, יחלקו הצדדים ביניהם את עודף ההכנסות על ההוצאות הצפויות…"
ביהמ"ש לא מקבל את טענות פקיד השומה וקובע כי קריאת סעיף אחד או שניים מההסכם במנותק ממכלול העובדות והקשרן, חוטאת לאמת:
"משפחת גליק, נקלעה למצב כלכלי רע, החברה על סף קריסה ….. מכניסה מכספה הפרטי סכום בלתי מבוטל בעליל, שהמס עליו שולם ועל כך אין עוררין, אל קופת החברה ומיד לאחר מכן מוחלת על החוב לחברה. השאלה המתבקשת היא, מה ההיגיון בפעולה תמוהה זו?!"
וכן:
"…האם הגיוני וסביר כי משפחת גליק תמחל על החוב, לאור השינויים בשליטת החברה, בזכויות הניהול בה, במינוי דירקטוריון ובפררוגטיבה של דבראל לפטר עובדים (שחלקם ממשפחת גליק עצמה), ומשפחת גליק תמשיך להזרים לחברה כסף ואף מיד בסמוך לאחר ההסכם תמחל עליו – איזה היגיון כלכלי או עסקי יש כאן?! "
ביהמ"ש פתוח לקבל את הסברי החברה למבנה העסקה ולמגבלות שנקבעו בהסכם למשיכת ההלוואות ע"י בני משפחת גליק.
משפחת גליק "מכרה" את חובותיה יחד עם החברה ובהכנסת המשקיע העבירה אליו את הסיכונים.
ברי כי היה על המשקיע להגן על השקעתו מהסיכון כי מייד עם כניסתו ידרשו בעלי המניות הוותיקים את החזר ההלוואות שהם עצמם נתנו, למרות שהזרמות הכספים נועדו להבראת החברה.
משכך, הוסכם כי תחילה יושבו הלוואות המשקיע ורק לאחר הבראת החברה ומרווחיה יוחזרו הלוואות משפ' גליק. זאת ועוד, בהתאם למאזן 2011 היו בחברה עודף נכסים על התחייבויות. לו רצו להציל עצמם מהנושים בלבד, ניתן היה לממש הנכסים ולפרוע התחייבויות, בלי להזרים הון חדש לחברה (פסקה 136). בכך יש כדי לחזק את הטענה כי נדרש ממשפחת גליק להזרים כספים נוספים על מנת להבריא את החברה ולהציל את ההלוואות הישנות.
ביהמ"ש מסתמך גם על הלכת אביהו הורוביץ (ע"א 9715/03)- ראו מבזק מס 100 מיום 27.1.2005 ופס"ד דניריט (עמ"ה 412/00) בהם נקבע כי מועד מחילת החוב נלמד מתוך התנהגות הצדדים, הנסיבות ומכלול הראיות ולא מהמועד שיחליט פקיד השומה, וכי נדרש שילוב רצונות של שני הצדדים לחוב המראה כי הם זנחו את הסיכוי ואת הרצון לפורעו.
ביהמ"ש אף מצטט מפס"ד דניריט בו קובע ביהמ"ש (פסקה 140):"התופעה של בעלי מניות או מנהלים הנותנים הלוואת בעלים לחברה, איננה תופעה נדירה, ואי אפשר לראות בכל מקרה בו חברה נקלעת לקשיים ואין בידה להחזיר את חובה, בין הלוואות בעלים בין הלוואות אחרות, מצב בו נמחל החוב."
תמוה שפקיד השומה סירב לקבל את הסברי המערערת והעדיף להתעקש, בניגוד לכל היגיון כלכלי, על כך שהלוואות בסכומים מהותיים, שניתנו על ידי בעלי המניות הוותיקים נמחלו, דווקא במועד בו חתמו אלו על עסקה, שמטרתה להבריא את החברה ולהציל את השקעתם, קל וחומר שבמסגרת העסקה הזרימו אותם בעלי מניות הלוואות בסכומים מהותיים. מס אמת לא ראינו כאן. כך סבר גם ביהמ"ש.
בשולי הדברים
ניסוחים והסכמות משפטיות לו נעשו באופן אחר, היו יכולים למנוע מעיקרן את טענות פקיד השומה.
מהפסק עולה חשיבות ההתייעצות עם מומחי מיסוי בעת כניסה להסכמות מסחריות משמעותיות בחברות ובכלל, שאינן בתחומי העיסוק היומיומיים. יש להפנים, כי פקיד השומה עשוי לקרוא את ההסכמים וניסוחים לא זהירים, עשויים להעמיד את הצדדים להסכם בפני חשיפות מס מיותרות, שהקשר בינן ובין כוונות הצדדים נובע אך ורק מניסוח לא זהיר.
באותו עניין נזכיר את פס"ד מוצרי שלם אריזות (ראו מבזק מס מס' 1016 מיום 9.5.2024), גם בו טען פקיד השומה, בין היתר בהסתמך על נוסחו של הסכם רכישת חברה בת, כי נמחלו שטרי הון צמיתים בסך כ- 50 מיליון ₪, וקבע הכנסה ממחילת חוב. ביהמ"ש קבע שם כי שטרי ההון לא נמחלו אלא הועברו לחברת האם.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר, ממשרדנו.
שיתוף:
