מלחמת חרבות ברזל יצרה לצערנו, מצבי קיצון שמדינת ישראל לא ידעה קודם. אחד הקשים שבהם הוא פינוי תושבים מישובים בצפון ובדרום לחודשים רבים, בהחלטת הממשלה.
כידוע, התושבים המפונים רשאים לבחור להתגורר במקומות לינה הממומנים על ידי המדינה, כגון בתי מלון, ואלו שבוחרים שלא, זכאים למענק אכלוס בסך 200 ₪ ליום לאדם, המשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי. הן הפינוי לבתי מלון הן מענק האכלוס ניתנים לתושבים המפונים שגרו ערב הפינוי בישוב המפונה בדרך קבע, ללא קשר לבעלותם בדירה בישוב המפונה, וגם אם גרו בו בשכירות.
בהקשר זה נציין כי דירות רבות בקרית שמונה לדוגמה, היו מושכרות בימים כתיקונם למגורי סטודנטים ממכללת תל חי. מתחילת המלחמה, ובמיוחד לאחר שנתנה הנחיית הממשלה על פינויה של קריית שמונה, בעלי דירות אלו הפסידו את הכנסותיהם מהשכרה (כנ"ל בעלי דירות בשדרות שהיו מושכרות לסטודנטים במכללת ספיר).
פינוי בהיקפים כאלו, שלא קרה מעולם בזמן מלחמה, מעלה את שאלת הזכאות לפיצוי לבעלי דירות מגורים ביישובי ספר מפונים, שעד המלחמה השכירו את הדירה בבעלותם בתמורה לדמי שכירות וכתוצאה מהמלחמה דירותיהם פונו על ידי השוכרים ורבים הסיכויים שאינן מושכרות עוד. סביר מאוד להניח כי גם אם ישנו הסכם שכירות בתוקף, הרי משפונו תושבי העיר לרבות הסטודנטים, אין כל מקום או אפשרות לבעלי הדירות לגבות שכר דירה בפועל.
מלחמת חרבות ברזל יצרה מצב, שלמיטב ידיעתנו לא היה בתקופות קודמות, לפיו נגרם נזק עקיף למשכירי דירות מגורים, אף אם אינם מדווחים כ-"עוסק" בחוק מע"מ ואף אם הכנסותיהם מהשכרה אינן מגיעות כדי "עסק".
בכל אופן לדעתנו יש לפצותם בגין הנזק העקיף שנגרם להם בהפסד שכר הדירה, ונסביר:
הזכות לפיצוי בגין נזק מלחמה, קמה מכוח פרק שמיני בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א- 1961 (להלן- "החוק") ומתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג- 1973 (להלן- "תקנות 1973") שהותקנו מכוח החוק והם מעניקים זכות לפיצוי בגין "נזק איבה" כהגדרתו בחוק: בגין נזקים ישירים שנגרמו בכל הארץ ובגין נזקים עקיפים שנגרמו בישובים שהוגדרו כ"ישובי ספר", בלבד.
"נזק עקיף" מוגדר בחוק: "הפסד או מניעת ריווח כתוצאה מנזק מלחמה בתחום ישוב ספר, או מחמת אי אפשרות לנצל נכסים המצויים בתחום ישוב ספר….".
נדגיש, אין בחוק כל דרישה לכך שההכנסה תגיע כדי עסק.
לפיכך, לדעתנו במידה ומדובר בדירה מושכרת בישוב המוגדר כ"ישוב ספר" שפונה, בעל הדירה זכאי לפיצוי בגין הפסד ההכנסות משכר דירה, שנגרם לו עקב המלחמה והסב לו "נזק עקיף" כהגדרות בחוק.
נציין כי הוראות השעה השונות לקביעת פיצויים במסלולי הסיוע השונים לרבות לאזור המיוחד, הותקנו כהוראות שעה על מנת להרחיב את הזכאות לפיצוי לניזוקים שאינם בישוב ספר. לאלו אושרו פיצויים לתקופות מוגבלות, בהתאם למקום העסק, אופיו והיקף הפגיעה בו (להלן- "הוראות השעה השונות"). ראו מבזק מס' 1018 מיום 23.5.2024. ומבזק מספר 1023 מיום 3.7.2024. הוראות שעה אלו אינן רלוונטיות לעניינו:
לעומת זאת, תקנות 1973, מכוחן זכאי ניזוק בישוב ספר לפיצוי בגין נזק עקיף, מגדירות "ניזוק": "מי שהיה בעל הנכס ביום שנגרם לו הנזק או מי שהוכיח, להנחת דעתו של המנהל, כי הוא הנושא בהוצאות שיקום הנזק, או שניהם ביחד, הכל כפי שקבע המנהל." כלומר, בשונה מהנקבע בהוראות השעה השונות – בתקנות 1973 אין דרישה כלל כי המדובר רק במי שהוא "עוסק" ("חייב במס כהגדרות בחוק מס ערך מוסף").
פועל יוצא מהאמור הוא כי, מי שמחזיק דירה להשכרה בישוב ספר והישוב פונה או שדירתו אינה מושכרת, מכל סיבה שהיא עקב המלחמה (נניח מכללה שנסגרה), הרי שלדעתנו גם אם הכנסתו מהשכרה אינה מגיעה כדי עסק, הוא זכאי לפיצוי בגין הנזק העקיף שנגרם לו. נוסיף כי, כידוע בעלי נכסים אחרים להשכרה כגון חנויות, משרדים וכו', שאינם מושכרים בשל המלחמה, זכאים לפיצוי על פי החוק וגם על פי הוראות השעה השונות, בהתאם למקום המצאם.
אין אנו מוצאים כל מקור חוקי לשלילה הזכאות לפיצויים לבעלי דירות מגורים ולהפלייתם ביחס לבעלי נכסים מושכרים אחרים, שהרי ההכנסה מהשכרה של דירת מגורים היא הכנסה לכל דבר גם אם אינה מגיעה כדי עסק, ומתן פטור ספציפי ממע"מ וממס הכנסה, או קביעת שיעור מס מוגבל (10%) אינם רלבנטיים לעניין הזכאות לפיצויי מלחמה.
כיום, למיטב ידיעתנו קרן הפיצויים אינה מכירה בזכאות בעלי דירות כאמור לפיצוי, ואף קיים קושי טכני למי שאינו רשום כעוסק, שדירתו בישוב ספר שפונה או שאינה מושכרת עקב המלחמה, לממש זכותו ולתבוע פיצוי, כיוון שאין לו דרך טכנית להגיש תביעה.
טוב תעשה רשות המיסים אם תאפשר לניזוקים כאמור, לממש זכאותם להגיש תביעות באופן מקוון.
למשרדנו ניסיון עשיר בתחום הטיפול בפיצויי מלחמה, הן בליווי בהגשת תביעות במסלול האדום לניזוקים שמקום מושבם ביישובי ובאזורי ספר, הן בייצוג בהגשת השגות ועררים וייצוג בוועדות ערר.
ב- 30 ליוני 2024, ניתן בביהמ"ש המחוזי פסק דין בעניין ווסטרן דיגיטל ישראל בע"מ העוסק בעיקרו בקביעת שווי שוק בעסקה בינלאומית וסמכות פקיד השומה לבצע התאמה משנית כתוצאה מקביעת שווי העסקה.
להלן עיקרי פסק הדין וסוגיות העולות ממנו:
המחלוקת בקליפת האגוז: המחלוקת המרכזית בפסק הדין נוגעת לשווי השוק של טכנולוגיה שפיתחה חברת ווסטרן דיגיטל ישראל בע"מ ("המערערת"). טכנולוגיה זו נמכרה בשנת 2014 לחברה קשורה תושבת ארה"ב, SanDisk Technologies, בתמורה ל- 35 מיליון דולר.
המשיב, פקיד השומה, קבע כי התמורה שנקבעה בין הצדדים אינה משקפת את שווי שוק הנכס הנמכר וכי שוויו למעשה הינו 136 מיליון דולר, בהתבסס על הערכת שווי שבוצעה ע"י מומחה חיצוני ששכרה רשות המיסים לצורך כך.
בהתאם לקביעתו זו, קבע פקיד השומה כי מכיוון שבפועל גבתה המערערת "רק" את סכום התמורה שנקבעה בין הצדדים, יש לבצע "התאמה משנית" ולראות בהפרש בין הסכומים האמורים כהלוואה שנתנה המערערת לחברה הקשורה בגינה יש לזקוף הכנסת ריבית רעיונית מידי שנה (בשנות השומה 2014 – 2017).
דיון והכרעה: ביהמ"ש מנתח את הערכות שווי הטכנולוגיה הנמכרת שהוצגו לו משני הצדדים ואת טענות פקיד השומה באשר להנחות שונות בהערכת השווי שהציגה המערערת שאינן נכונות לטעמו, חלקה היחסי של המערערת בטכנולוגיה הנמכרת (שהייתה בבעלות חברה קשורה בעת המכירה בשנת 2014), יתרת אורך חיי הטכנולוגיה והשפעת פעולות ייצור והפצה על שווי הממכר.
כב' השופט קירש קובע כי יש לתקן את השומה שהוציא פקיד השומה כך ששווי הטכנולוגיה שנמכרה יחושב על בסיס הערכת השווי שביצעה מערערת, תוך שימוש בפרמטרים השונים בחלקם מזו ששימשה את המערערת לצורך קביעת השווי, כך שהחישוב המתוקן מניב תוצאה לפיה שווי הממכר הוא כ- 62.2 מיליון דולר.
חיוב בגין התאמה משנית: לאחר הדיון המהותי, פסק הדין דן בסוגיית ההתאמה המשנית וחיוב המס על הלוואות רעיוניות בין חברות קשורות.
כאמור, פקיד השומה בשומתו קבע כי הפער בין סכום התמורה ששולמה בפועל למערערת לבין הסכום התמורה שקבע בשומתו, מהווה למעשה הלוואה שנתנה המערערת לחברה הקשורה וזקף בגינה בכל אחת משנות השומה הכנסות ריבית רעיוניות בשיעור 3%.
המערערת טענה כי אין מקור חוקי מפורש המאפשר לפקיד השומה להטיל מס על עסקת הלוואה רעיונית שלא התקיימה במציאות.
ביהמ"ש דוחה טענה זו, בהסתמכו על פס"ד קונטירה טכנולוגיות בע"מ (ראו מבזק מספר 732 ו- 767) וקובע כי פקיד השומה שואב את סמכותו לביצוע התאמה משנית מתוך הוראות סעיף 85א לפקודה. ואולם, לעניין שיעור הריבית, נסמך ביהמ"ש על הלוואות "אמיתיות" אחרות שהעניקה החברה לחברות הקבוצה בהן שיעור הריבית היה נמוך מזה שקבע פ"ש, וקובע שיש לבצע את ההתאמה המשנית בהתאם לשיעור ריבית זה.
תובנות נוספות מפסק הדין:
ביהמ"ש אינו מנתח לעומק את סמכותו של פקיד השומה לבצע התאמה משנית הנגזרת משומתו, אלא נסמך על פסיקת ביהמ"ש העליון בהלכת קונטירה. מעניין לראות האם יתקיים דיון מהותי בעליון באשר לסמכותו של פקיד השומה לביצוע התאמה משנית זו אילו תערער המערערת על פסק דינו דנן במחוזי לביהמ"ש העליון. להתאמה המשנית עשויה להיות השלכה מהותית על חבות המס של החברה.
פסק הדין מדגיש את החשיבות של קביעת שווי נכסים בעסקאות בינלאומיות ובכלל, בדרך של ביצוע עבודה כלכלית מנומקת ומפורטת, בעוד מועד. ההחלטה להקטין את השווי המוערך על ידי פ"ש מדגישה את הצורך בהערכות מדויקות והוגנות המתחשבות בכלל הגורמים הרלוונטיים.
לא בטוח שתוצאת פסק הדין היתה זהה אילו המערערת היתה מציגה לפ"ש ולבית המשפט הערכת שווי פחות מנומקת או כזו שנעשתה בדיעבד לאחר סיכום תנאי העסקה.
בשלהי פסק הדין דן ביהמ"ש בנטל ההוכחה שחל על הצדדים. ביהמ"ש נותן משקל רב להערכת השווי המלאה והמנומקת שהחזיקה המערערת ושעליה נסמכה בקביעת סכום העסקה הנדונה ולכאורה מחיל על פקיד השומה את חובת הראיה בשל כך (על אף שאינו מקבל את עמדת המערערת).
