ביום 1.6.2020 ניתן פס"ד בעניין גאולה שבו ואחרים (ע"מ 48745-02-17 ושישה נוספים). פסק הדין עוסק בשאלת הסיווג של פיצויים ששילמה עיריית ירושלים לבני משפחת שבו, כהוניים או פירותיים, זאת לאחר מספר הכרעות שיפוטיות בביהמ"ש המחוזי והעליון, בהם נקבע כי עיריית ירושלים נדרשת לשלם לתובעים פיצויים עקב התנערותה מחבותה לסלול למערערים כביש גישה, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים.

העובדות בקצרה:  המערערים, בני משפחת שבו, היו בעלים של מקרקעין בסמוך לדרך חברון בירושלים. בשנת 1987 הגישו המערערים לוועדה המקומית לתכנון ובניה תוכנית להקמת תחנת דלק על חלק מהמקרקעין שבבעלותם. תנאי לאישור התוכנית היה ביצוע דרך גישה למקרקעין, במקום דרך הגישה מדרך חברון. 

בשנת 1991 החלו הליכי הפקעת חלק מהמקרקעין שבבעלות המערערים (להלן – המקרקעין) כשלאחר התנהלות בין הצדדים סוכם כי המערערים יוותרו על זכויותיהם במקרקעין, שיועברו לעירייה "ללא תמורה", ובתמורה התחייבה העירייה לסלול כביש גישה למקרקעי המערערים הסמוכים, בהם תוכננה הקמת תחנת דלק כאמור.

למרות העברת המקרקעין המופקעים לעירייה, זו האחרונה התנערה מהתחייבותה ולא סללה את כביש הגישה. המערערים ניהלו מאבק משפטי (לא נאריך בעובדות) כנגד העירייה, בו תבעו "לחייב את העירייה לבצע את דרך הגישה, לפצותם על אבדן הרווחים שהיו צפויים להפיק מהפעלת התחנה עד להגשת התביעה, ולהוסיף ולקבוע את זכותם לפיצוי בגין אבדן הרווחים העתידיים עד להקמת התחנה ולתחילת הפעלתה".

בתי המשפט קיבלו את תביעות המערערים, וקבעו כי על העירייה לסלול את כביש הגישה וכן נקבעו תשלומי פיצוי בגין הנזקים הנובעים מהעיכוב בהקמת והפעלת תחנת הדלק:

בשנת 2012 שולם פיצוי בסך כ- 6.2 מיליון ₪ בגין השנים 1995 עד 1997.

בשנת 2014 כ- 8 מיליון ₪ בגין השנים 2012 עד 2013.

בהסדר פשרה לסיום כל המחלוקות ובהסכמת המערערים להשלים בעצמם את סלילת הכביש, נקבע פיצוי נוסף בסך כ- 4.5 מיליון ₪ נוספים (אינם בערעור זה).

המערערים דיווחו על הפיצוי ב- 2012 כפיצוי הוני ועל הפיצוי בשנת 2014 כהכנסה הונית בגין הפקעה. לטענתם, הסכם הפשרה עם העירייה, קבע את סלילת הכביש כפיצוי על הפקעת המקרקעין וכי הפיצויים הכספיים שנקבעו להם ושולמו בפועל רק שנים מאוחר יותר, נקבעו הלכה למעשה בגין ההפקעה ולחילופין בגין ירידת ערך המקרקעין עקב שלילת זכותם להקמת תחנת הדלק. לחילופי חילופין טענו כי הפרת הסכם הפשרה בתיק ההפקעה הובילה לשלילת מקור ההכנסה, אשר נשלל עקב אי סלילת הכביש.

פקיד השומה טען כי יש לסווג את הפיצויים כהכנסה פירותית מעסק לפי סעיף 2(1) לפקודה.

ביהמ"ש בוחן את ההליכים המשפטיים שנוהלו מול העירייה, את טענות המערערים בהליכים השונים ואת פסיקת ביהמ"ש וקובע כי נקבע בהם כי לב ליבה של התובענה הוא פיצוי בגין "אבדן הרווחים שהיו צפויים להפיק מהפעלת התחנה עד להגשת התביעה" ומסיק כי: "אין שום ספק כי התשלום שנפסק לטובת המערערים בתובענה זו, נפסק אך ורק בגין אובדן רווחים שהיו צפויים מהפעלת תחנת דלק.

… רווחים אלה, ששלילתם מהמערערים היא הפרצה שהפיצוי נועד לכסות, הם רווחים בעלי אופי פירותי מובהק."  ובסיכום קובע כי הפיצוי שנתקבל הינו פירותי.

לדעתנו, ועם כל הכבוד, יתכן והיה  מקום לבחון האם המדובר בפיצוי בגין פגיעה במקור ההכנסה שנמנע, וכי רק אופן חישוב הנזק והפיצוי הנדרש בגינו הינו על פי כימות רווחים שנמנעו. ביהמ"ש עצמו מצטט מהלכת הוצאת ספרים ש. ל. גורדון הקובעת: "אם הנזק פגע ברווחים החייבים במס והפיצוי בא לכסות על נזק זה, אין הוא אלא סותם את הפירצה שהנזק גרם, והריהו משתלב במקומה, ואז יהא אף הוא חייב במס. אם גרם הנזק לפירצה במקור ההכנסה, יסתום הפיצוי את  הפירצה הזו. וכשישתלב במקומה, לא יהא אלא תקבול שבהון, שאינו חייב במס".

 ביהמ"ש מצטט גם מהלכת קציר :"לעומת זה, אם הפרת החוזה פגעה במבנה הבסיסי של העסק, אשר לא יוכל לקום (אם  החוזה נועד להקים עסק) או לא יוכל להמשיך ולהתקיים (על-כל-פנים לא באופן שהתקיים  עד להפרה הנדונה), הרי גרמה ההפרה לא רק לנזק מצומצם של אבדן הרווחים הצפויים  מחוזה זה, אלא גם לאבדן רווחים צפויים עתידיים מחוזים דומים שמקבל הפיצויים לא יוכל  להיכנס אליהם באשר עסקו נפגע או התמוטט. במקרה כזה עיקר הפיצוי הינו איפוא על אבדן מקור ההכנסה, וככזה הינו תקבול הוני".

לדעתנו, לא מן הנמנע הוא כי חישוב סכום הרווחים העתידיים שנמנעו, היווה את הדרך השמאית לאומדן הנזק שנגרם למבנה הבסיסי של העסק – תחנת הדלק שלא הוקמה עקב מחדלי העירייה. במקרה זה  הפיצוי מהווה לטעמנו פיצוי הוני.  קו דק עובר בהבחנה בין אלו.

בהלכת חיים חפץ (ע"א 506/71) קובע ביהמ"ש העליון:" לא מן הנמנע איפוא שאף פיצוי הבא לפצות את מקבלו בעד אבדן מקור הכנסה יהא מחושב על-פי ההכנסה הצפויה מאותו מקור. שיטת החישוב כשלעצמה אינה קובעת את אופי הפיצוי".

ביהמ"ש בענייננו אינו מאפשר למערערים להעלות את הטענה כי מדובר בפיצוי בגין אובדן מקור ההכנסה. לדעת ביהמ"ש הם מנועים מהעלאת טענה זו, כיוון שלדעתו טענה זו סותרת את טענות המערערים בהליכים המשפטיים מול העירייה ומתקיים השתק שיפוטי. כעולה מפסק הדין, ביהמ"ש היה פוסק אחרת לו המערערים היו טוענים בהתדיינויות המשפטיות מול העירייה כי התחנה לא תוכל לקום עקב ההפרה, והיו עותרים לחיוב העירייה בפיצויים עבור תקופה ממושכת.

לדעתנו, לו הייתה נשמעת טענת אובדן מקור ההכנסה, תוצאת הדין הייתה יכולה להיות אחרת לחלוטין: עשרות שנים לאחר תחילת ההפקעה והבטחת סלילת הכביש – שלא נעשתה כראוי, והתחנה כלל לא נבנתה.  זהו אובדן מקור הכנסה , והפיצוי לטעמנו הוא הוני.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.