מבזק מס מספר 705 - 26.10.2017

ביום 18/10/2017 ניתן פס"ד בעניין אילן שילוח (ע"מ 62697-12-13). עניינו של הפסק בהחלטת רשות המיסים לפתוח הסכם שומות שנחתם בין שילוח לפקיד השומה בשנת 2008 בו הוסכם כי תקבולים בסך כ- 81.4 מיליון ₪ שקיבל שילוח לאורך השנים בהתאם להסכם אי תחרות למשך 3 שנים, יחוייבו במס בשיעור 20% כעסקת רווח הון. רשות המיסים ביקשה לסווג ההכנסות כהכנסות פירותיות.
העובדות בקצרה: שילוח שימש כמנכ"ל קבוצת הפרסום מקאן-אריקסון ושימש גם כיו"ר הקבוצה והדמות הדומיננטית בה. ב-2007 החליט לפנות לעיסוקים אחרים, ולכן נקט צעדים לעזיבת הקבוצה והתפטר מתפקידו כיו"ר פעיל של הקבוצה. עם זאת, נשאר בתמונה והמשיך להיות פעיל וללוות את הקבוצה לאורך זמן.
בחודש ינואר 2008 חתם שילוח על הסכם אי-תחרות במקאן למשך 3 שנים, תמורת 81.4 מיליון שקל שיקבל במהלך אותן 3 שנים. בנוסף, הוא חתם באותו יום על הסכם למתן שירותים למקאן במתכונת מצומצמת, באמצעות חברה בשליטתו. כעבור מספר חודשים תיקנו הצדדים את הסכם אי-התחרות, והתשלומים הוגדרו כ"תגמול מנהלים כולל בגין פעולתו ותרומתו של אילן לחברה".
במרץ 2008 פנה רו"ח של שילוח לפקיד השומה, לאחר שיחה ביניהם. באותו היום, נחתם "הסכם שומה", לפיו סווגו תקבולי אי התחרות כרווח הון החייב בשיעור מס של 20% (להלן: "הסכם שומה 2008"). ההסכם המקביל למתן שרותים, ותיקון ההסכם המקורי לתגמולי מנהלים, לא הובאו, ככל הנראה, לידיעת פקיד השומה.
שילוח החזיק ב- 18% ממניות החברה, ומכרן בשנים 2009 עד 2011 תמורת כ-30 מיליון דולר. לפחות עד מועד שמיעת הערעור, שילוח המשיך לעמוד בראש הקבוצה ולהיות מזוהה בתקשורת כדמות מובילה בה.
בשנת 2012 ביקשה רשות המיסים לפתוח את "הסכם שומה 2008", ולסווג התקבולים כהכנסה "פירותית", החייבת בשיעורי המס השולי. נטען כי ממכלול ההסכמים והמסמכים שנבחנו עולה כי לא נותקו קשרי העבודה בין המערער ומקאן, וכי המערער המשיך לשמש כיו"ר מקאן וכמנכ"ל בתקופות מסוימות, קשרי עבודה המחייבים אותו ממילא לאי תחרות בחברה.
שילוח עירער לבית המשפט המחוזי וטען כי לא הייתה הצדקה לפתיחת הסכם שומה 2008, בין היתר משום שעריכתו לא לוותה בהטעיה או הסתרה. לדבריו, הוא הסתמך על הסכם השומה ומצבו ישונה לרעה (השקיע הכספים לאחר תשלום המס "המוסכם"), וגם אם פקיד השומה טעה טעות מקצועית בחתימת ההסכם, הרי שיש לו אשם תורם.
מנגד, טען פקיד השומה כי בבסיס הסכם השומה נפלה טעות מהותית, בין היתר, כיוון ששילוח המשיך להיות דמות מפתח במקאן גם לאחר חתימת הסכם אי-התחרות, ולא התנתק ממנה וכי לא הייתה הצדקה לשלם כ-81 מיליון שקל עבור אי-תחרות לשילוח, שממילא היה מחויב לאי-תחרות מכוח חוזי העסקה קודמים. ולכן המהות הכלכלית של הכספים שקיבל ממקאן הייתה בבחינת שכר עבודה.
ביהמ"ש בוחן את ההחלטה לפתוח את הסכם השומות בשני היבטים:

• האם כשבחן פקיד השומה את מהות התשלומים ששולמו לשילוח, טעה טעות עובדתית מהותית (כלומר האם טעה כשקבע בהסכם שמדובר בתקבולים בגין אי תחרות)?

• אף אם ייקבע שבמהותם, התשלומים שולמו לשילוח עבור אי תחרות, האם נעשתה טעות משפטית מהותית בסיווגם לצרכי מס כרווח הון ולא הכנסה פירותית?

שתי השאלות שלעיל מהוות את הבסיס לבחינת ביהמ"ש את סמכות המנהל לפי סעיף 147. ביהמ"ש נסמך על אמות המידה שנקבעו בהלכות אייזינגר (ע"א 3604/13) ומחלב (ע"א 7726/10), שעיקרן, לגבי שומה בהסכם, כי אינטרס ההסתמכות של הנישום מוגבר ולכן נדרשת "הצדקה מיוחדת" כדי לפתוח שומה בהסכם וכי נדרשת "חובת הגינות מוגברת…". מנגד, כשהפרש המס גבוה, יינתן משקל רב לאינטרס הציבורי והפגיעה האפשרית באוצר המדינה. מפאת קוצר היריעה, אנו נתייחס להיבטים שנבחנו בפסק הדין בשאלה השניה של בחינת ההצדקה לפתיחת השומה עקב טעות בסיווג התשלומים כהוניים וכן להתייחסות ביהמ"ש במס' היבטים של מהות התשלומים.
ביהמ"ש קובע כי יש לבחון את נסיבות חתימת הסכם שומה 2008 וסיווג התשלומים ששולמו, בראי הפסיקה שהיתה קיימת בשנת 2008 עת התקבלו ההחלטות ע"י פקיד השומה ונחתם ההסכם. ביהמ"ש סוקר את ההתפתחויות הכרונולוגיות בפסיקת ביהמ"ש בסוגיית אי התחרות וקובע ע"ס הפסיקה שהיתה והתפתחותה, כי בחודש מרץ 2008 שאלת מיסוי תקבול עבור התחייבות להימנע מתחרות, בידי עובד היתה שאלה פתוחה שטרם נקבעה לגביה הלכה מחייבת.
למעלה מכך, בפסקי הדין הראשונים שנקבעו בסוגיה במחוזי (ברנע, אבידן ועגיב יעוץ וניהול בע"מ) נפסק כי הסיווג המתאים במכירת הזכות להתחרות הינו סיווג הוני. רק ב- 2014 בפס"ד קריגל נ' פ"ש פתח תקוה, נקבע כי בנסיבות המקרה סווגו התקבולים בגין אי תחרות כהכנסה פירותית, וב- 2016 התקבלה בביהמ"ש העליון הלכת ברנע (5083/13) הקובעת את אופיים הפירותי של התקבולים בגין התחייבות לאי תחרות.
משמעות הפסק בעניין זה הינה כי בבואו לבחון פתיחת הסכם שומה לפי סעיף 147, על המנהל לבחון את ההסכם בהתייחס לדין שחל בזמן חתימת ההסכם ולא במועד קבלת ההחלטה על פתיחת השומה וכי ההתפתחות בפסיקה, לרבות הלכות של ביהמ"ש העליון, המאוחרת למועד חתימת ההסכם וכן חקיקה מאוחרת לא תילקח בשיקולי המנהל לפתיחת השומה.
ראוי לציין מס' קביעות נוספות העולות מהפסק:

• ביהמ"ש קובע כפרשנות להלכת ברנע: "יתרה מזו, אפילו פסיקת בית המשפט העליון בעניין ברנע איננה סותמת את הגולל על כל אפשרות לטעון לתניית אי- תחרות הונית…".

• אחד המבחנים בבחינת אי תחרות כתקבול הוני הינו התנתקות העובד מהחברה. במידה ולא התנתק רואים בתקבול שכר. ביהמ"ש מקבל את טענת המערער, שכיוון שהיה מנוע מלעבוד בכל פירמה מתחרה אחרת בענף הפרסום, הוא נאות להמשיך כיו"ר קבוצת מקאן וקובע: "אני מסכים עם המערער כי ההגינות מחייבת כי המשך העסקתו בפירמה משנת 2008 ואילך… לא יכול לעמוד כנימוק עיקרי להצדקת פתיחת הסכם השומה".

סופו של דבר, ביהמ"ש בוחן עובדתית עבור מה שולמו התקבולים, האם אכן עבור אי-תחרות או שמא ככסות לדבר אחר. מסקנתו בכל הנוגע לשאלה העובדתית הנוגעת למהות התשלומים הינה, כי הפרש המס הגבוה השנוי במחלוקת ואי-מיצוי הבירור העובדתי המתבקש מצד פקיד השומה בעת כריתת הסכם השומה (כאמור, הפגישה בין פקיד השומה והמייצג נסגרה בהסכם באותו יום, מה שהעלה חשש מהותי לטעות עובדתית בקביעת מהות התקבולים) מאידך, מצדיקים פתיחה ועיון מחדש בהסכם השומה. ועדיין: שלילה מוחלטת של מהות התקבולים כתשלום עבור אי-תחרות – לא מוצדקת.

בסופו של דבר קבע ביהמ"ש כי שווי תקבולי אי התחרות יקבע בהתאם להערכת שווי שנתקבלה, בניכוי רכיב כמותי של אי תחרות שעוגן בהסכמים קודמים בין שילוח לחברה, והיתרה נקבעה כהכנסה פירותית, בשיעורי מס שולי במועד קבלתה. התוצאה הכספית היתה 45 ו-36 מליוני ₪, (הוני/פירותי, בהתאמה).
יצויין כי לגבי החלק שהותיר ביהמ"ש כהכנסה הונית החבה בשיעור מס 20% בלבד נראה כי לא שינה ביהמ"ש את קביעת חבות המס בגינה כפי שנקבע בהסכם שומה 2008 (חבות מס במועד של כל תקבול בפועל בלבד), באומרו כי לגבי הללו לא היה מקום להפעיל את סעיף 147. (ברירת המחדל שעדיין מקובלת כיום בעניין הכנסה הונית היא כי זו מחוייבת במס בעת ארוע המס במנותק ממועד התקבול בפועל).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ורו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

במבזקנו הקודם (מבזק מספר 705) סקרנו בפניכם את פסק הדין שהתקבל בעניין רוזבאד (להלן: "החברה"). כאמור, פסה"ד שהתקבל קבע כי לעניין החלת כללי החנ"ז, אין לבחון את הכנסותיה של חברה בודדת באשכול חברות האם הן פסיביות או אקטיביות אלא יש לבחון האמור בראיה כוללת של אשכול החברות בקבוצה, כך שבמקרה שנדון – נקבע כי אין לראות בהכנסות האמורות, כ"הכנסה פסיבית", הואיל ומדובר במיזם עסקי אחד של איתור, ניהול, השבחה ומכירת נדל"ן.
במבזקנו זה ברצוננו לשים דגש על מספר שאלות נוספות העולות מפס"ד:

1. כאשר מדובר בהשקעה באמצעות שותפויות, בפרט קרנות הון סיכון, נוטה רשות המיסים להתייחס למנגנון הפעילות של הקרנות הללו כמנגנון עסקי אשר "צובע" את כלל הפעילות כפעילות עסקית, גם בכל הנוגע למשקיעים הפאסיביים באותן הקרנות. בהתייחס לעולה ממקרה פסק הדין – נניח כי בחברה הלוקסמבורגית אשר הוחזקה בשרשור החברות ע"י החברה, היה מחזיק מניות גם משקיע ישראלי נוסף בשיעור של 11%. במצב מעין זה, גישה זו של רשות המיסים, תיצור עיוות לפיו הכנסת החברה הלוקסמבורגית תחשב להכנסה פסיבית המכילה את הוראות החנ"ז על המשקיע הבודד ובידי החברה תחשב הכנסתה דווקא כהכנסה עסקית. חשוב לדעתנו לסייג כי ייתכן וסיווג ההכנסה בידי החברה כהכנסה עסקית, יגן גם על המשקיע הפאסיבי מפני טענת חנ"ז, בפרט ככל שהנימוקים לסיווג העסקי נוגעים לאופי הפעילות (שמשותפת גם למשקיע הבודד) ולא לאופי הכולל של הקבוצה לה משתייכת החברה.

2. טענת מס הכנסה אשר עולה מפסק הדין כי יש להתייחס לכל יישות בנפרד ולסווג את ההכנסה בהתאם להכנסתה של כל חברה בנפרד, עשויה לסייע לנישומים לנקוט בעמדה (המוצדקת לטעמנו במקרים רבים) שהכנסתם מהשקעה בה הם משמשים כמשקיעים פאסיביים, הינה הכנסה פאסיבית, על-אף קיומו של מנגנון עסקי וריבוי עסקאות המבוצעות ע"י החברה היזמית באמצעותה משקיעים הנישומים.

3. "רווח הון בעסק" – על אף שטענת רווח ההון בעסק לא נטענה בפסק הדין, לדעתנו, ניתן היה לטעון כי רווח ההון במכירת הנכס ע"י החברה הלוקס' אינו כפוף לכללי החנ"ז: כאשר חברה מוכרת נכס אשר שימש אותה להפקת דמי שכירות אשר עלו לכדי עסק, אף אם המכירה תסווג כרווח הון ולא כהכנסה מעסק, הרי שבהגדרת "הכנסה פאסיבית" בסעיף החנ"ז, מוחרגת הכנסה ממכירת נכס ששימש בידי החברה בעסק או במשלח יד.

4. בנוסף נזכיר אפשרות נוספת המאפשרת לבחון את הכנסות כלל הקבוצה לעניין מבחן ההכנסות הפאסיביות הקבוע בסעיף 75ב, על אף שזה אינו נוגע לעובדות פסק הדין: חברה עסקית מוגדרת בסעיף 75ב(א)(7) לפקודה כחבר בני אדם תושב חוץ אשר מרבית הכנסותיו ורווחיו אינם הכנסות פאסיביות. במידה וחברה עסקית כאמור מחזיקה באשכול חברות, מבחן "מרבית ההכנסות הפאסיביות" שיהא תקף לכל אחת מהחברות באשכול יתבצע לגבי כלל הכנסות האשכול (תוך שקלול שיעור ההחזקה בכל אחת מחברות האשכול).

5. לבסוף, יתכן והעולה מפסק הדין במיסוי הבינלאומי, ישים גם באשכול חברות בישראל כך שגם הכנסה הפסיבית של חברה מוחזקת תחשב כעסקית לאור אשכול החברות העסקי בה היא מצויה. הדבר רלוונטי במיוחד לעניין קיזוז הפסדים!!

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח יוסי שלום ורו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.

כידוע, חוק עידוד השקעות הון, כשמו – מיועד לעודד השקעות בישראל. בין השאר בפרק שביעי 1 מעודד המחוקק בחקיקה פיסקאלית מטיבה, עידוד בניית בניינים להשכרת דירות מגורים.
הפרק חל על חברות ויחידים.
שיעור המס שיחול על יחיד שיבנה בניין להשכרה (כיום, לפחות 6 דירות מגורים, שמחציתן יושכרו לתקופה של לפחות 5 שנים לפחות, ומחציתן יכולות להמכר בכל נקודת זמן), הינו 20%.
האמור חל הן על הכנסה חייבת מהשכרת דירות המגורים (והדבר "יפה" בעיקר ככל שמדובר בכמות דירות גדולה אשר עלולה היתה להביא את הנישום לכדי הכנסה מעסק החבה במס שולי), והן על השבח הראלי (או ההכנסה מעסק) במכירתן.
וכאן מגיע ה"שבר": כידוע במכירת דירת מגורים מזכה כיום (נניח דירה שאינה "דירה יחידה" ואין זכאות לפטור מלא על השבח במכירתה), חל חישוב המס הליניארי, קרי – פטור ממס לתקופה שמיום רכישת הדירה (מועד רכישת הקרקע, עליה נבנתה) ועד 31.12.2013, ולגבי התקופה שמיום 1.1.2014 ואילך עד יום המכירה – מס בשיעור 25%.
מכאן, כי בעל מקרקעין המצויים בבעלותו זה שנים, המעוניין לבנות בניין בו כמה דירות מגורים, עומד לפני השיקול הבא: אם יבחר להחיל את חוק העידוד ויתחייב להשכיר מחצית הדירות לחמש שנים לפחות – יחול על השבח הראלי במכירת כל הדירות מס בשיעור 20%.
אם לעומת זאת יבנה בניין דירות שלא במסגרת חוק העידוד וימכור אותן לאורך השנים "בטיפטוף" – שיעור המס הליניארי על השבח הראלי יהיה אפסי (עקב שנות הבעלות הארוכות בקרקע) מכאן ששיעור מס השבח בחוק העידוד לגבי כל דומיו של נישום כזה – אינו מעודד כלל אלא ההיפך: דוחה !!
ושמא נאמר – יבחר לו הנישום לוותר על "ההטבה" לפי חוק העידוד ולהתחייב במס ליניארי כאחד האדם? – על כך אומר סעיף 72א' האנכרוניסטי בחוק מיסוי מקרקעין כך:
72א. על אף האמור בכל דין, מכירת דירה בידי מי שהיה זכאי להטבות בשלה לפי פרק שביעי 1 לחוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט 1959, …, לא יחול לגביה פטור ממס או דחיית מס".
מן המפורסמות הוא כי בניית דירות להשכרה בישראל הינו אחד הדברים המועדפים ביותר על רשויות המדינה, ובין השאר גם בחוק מס דירה שלישית, שיופיע שוב בקרוב, ניתן פטור מלא מייסוי לדירות שחל עליהן חוק העידוד.
אם כן, על המחוקק לשים ליבו ל"אנטי עידוד" שהוצג לעיל, ועליו להפחית מהותית את שיעור מס השבח במכירת דירות בחוק העידוד שיום רכישתן קדם לתאריך שיקבע, ולחלופין – לסייג מאוד את הוראות סעיף 72א לחוק המיסוי או לבטלו כליל .

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 42364-10-15) דחה ביום 11 באוקטובר 2017 את תביעתה של לילך אברמוב (להלן: "המבוטחת") להכרה בתאונה שעברה כתאונת עבודה בטענה כי ביצוע בדיקות סקר רפואיות אינו פעילות נלווית לעבודה.

רקע חוקי

• תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כתאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו של העובד אצל מעסיקו או מטעמו.

• לפי פרשנות של בית הדין הוכרו כתאונות עבודה גם אירועים שהתרחשו תוך כדי ביצוע פעילות "נלווית לעבודה".

מבוא ורקע עובדתי

• המבוטחת עובדת כמנהלת חשבונות שכירה בחברת הייטק (להלן: "המעסיק").

• ביום 1.4.2014 בשעות הבוקר אירעה לה תאונת דרכים בדרכה לבדיקות סקר רפואיות בבית החולים.

• המבוטחת הודיעה למעסיק באותו יום על התאונה.

• נוהל בדיקות הסקר התקופתיות הינו יוזמה של הנהלת המעסיק וועד העובדים. המעסיק אף נשא בהוצאות הבדיקות באופן מלא.

• למבוטחת שולם שכר בעבור זמן הבדיקות ולא קוזז יום חופש בגין היעדרות בשל הבדיקות.

• כמו שאר העובדים, המבוטחת יכולה היתה לתאם את יום הבדיקות בהתאם ליום שנוח לה.

• ההגעה לבדיקות מבוצעת באופן פרטי ומימון הוצאות הנסיעה לבדיקות על חשבון העובד.

• תביעתה להכיר בתאונה כתאונת עבודה נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

• אין חולק בדבר התאונה והמחלוקת בין הצדדים בשאלה אם לראות בבדיקות כפעילות נלווית לעבודה.

תמצית טענות המבוטחת

• למעסיק אינטרס מובהק בביצוע הבדיקות ולכן מימן את הבדיקות, תוך תשלום שכר מלא בעבור יום ביצוע הבדיקות מבלי שנוכה יום חופש בגין ההיעדרות מהעבודה.

• ביצוע הבדיקות מעוגן בהסכם ההעסקה של המבוטחת והיו חלק אינטגרלי מעבודתה.

• המעסיק "המריץ, דרש ועודד" את המבוטחת לבצע את הבדיקות והיה אקטיבי ומעורב בייזום וארגון הבדיקות.

• המבוטחת נדרשה לבצע את הבדיקות פעם בשנה בקביעות במשך 9 שנות העסקתה טרם התאונה.

• לא יתכן שבדיקות רפואיות פולשניות, הנעשות בצום, ייחשבו כהטבה לעובד

• לאור כל האמור, הבדיקות לטענתה הן בבחינת פעילות נלווית לעבודה ולכן יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

טענות המל"ל

• הבדיקות מבוצעות ביוזמת המבוטחת בלבד. המבוטחת מתאמת את מועדן ומגיעה אליהן באופן עצמאי ועל חשבונה, מבלי להעביר את תוצאות הבדיקות למעסיק.

• למעסיק אין ענין ממשי בעצם הבדיקות ובתוצאותיהן. הדבר עלה בין היתר מתשובת המעסיק ל"שאלון למעביד – פגיעה בדרך לבדיקות רפואיות", הן בנוגע לנחיצות הבדיקות לעבודת המבוטחת והן בנוגע לכך שאין חובת השתתפות בבדיקות.

• המעסיק אף אישר כי תוצאות הבדיקות אינן מועברות אליו.

• אין כל קשר בין עבודתה הפקידותית של המבוטחת כמנהלת חשבונות לבין הבדיקות.

• העובדה שכל מעסיק שמח לוודא כי עובדיו בקו הבריאות, אינה יוצרת קשר אוטומטי בין עריכת בדיקות רפואיות לבין עבודת העובדת.

• לכן אין לראות בבדיקות כפעילות נלווית הקשורה לעבודת המבוטחת.

דיון והחלטה

• ביה"ד סקר מספר פס"ד שעסקו בנושא. "בפרשת אילוז" (עב"ל 1006/01) התווה ביה"ד הארצי מבחן דו שלבי לבחינת סוגיית ההכרה בפעילות כפעילות נלווית שזוכה לכיסוי ביטוחי בהתאם לחוק.

  שלב ראשון – האם האירוע כולו הוא חלק מפעילות נלווית לעבודה. מבחן משנה עיקרי הוא באיזו מידה למעסיק יש ענין בקיומו של האירוע? ענין זה נבחן בהתאם למבחן הסבירות ותוך מתן משקל מתאים לכל אמת מידה שנבחנת.

  בשלב שני – האם הפעילות הספציפית שבה עסק העובד בעת הפגיעה היתה חלק אינטגרלי מהאירוע שהוכר כפעילות נלווית.

• בהלכת שפירא (דב"ע נ"א/0-144) דן ביה"ד הארצי בפרשה דומה למקרה דנן, ונקבע כי ביצוע בדיקות סקר תקופתיות בנסיבות אותה פרשה, לא הוכר כפעילות נלווית לעבודה.

ביה"ד מסכם וקובע

• אין חולק כי הבדיקות מומנו ע"י המעסיק, שולם למבוטחת שכר עבודה בעד יום הבדיקות ולא נוכה לה בגין ההיעדרות יום חופשה.

• מימון בדיקות רפואיות ע"י מעסיק, אין בו כשלעצמו כדי לקבוע את הקשר הדרוש לעבודה.

• כדי שבדיקה רפואית תהפוך לפעולה נלווית לעבודה יש צורך בקשר לעבודתו של העובד, מעבר לענין הכללי שיש למעסיק בשמירת בריאות עובדיו.

• ביה"ד התרשם כי בהתחשב במלוא הראיות, לא הוכח כל ענין ממשי של המעסיק בביצוע הבדיקות של המבוטחת, לא הוכח כי ביצוע תפקידה של המבוטחת כמנהלת חשבונות מחייב כשירות רפואית כלשהי ותפקידה אינו דורש עריכת בדיקות רפואיות מכוח הדין. לא הוכח כי העסקתה הותנתה בביצוע בדיקות רפואיות בטרם נקלטה לעבודה או במהלכה.

• לא הוכח כי היתה חייבת לבצע את הבדיקות ולא כי תוצאות הבדיקות מובאות לידיעת המעסיק.

"עריכת בדיקות סקר רפואיות מסוג זה, באופן מרוכז, באותו יום ובבית חולים אחד, ללא עלות ותוך היעדרות מהעבודה וקבלת שכר בגין יום הבדיקות, בהחלט עשויה להיחשב כהטבה. אין ספק שלעובד אינטרס בשמירה על בריאותו ובכלל זה לעובד אינטרס ממשי בגילוי ואבחון מוקדם של מחלות ותופעות רפואיות הדורשות טיפול. משכך לא ניתן לקבל את טענת התובעת לפיה לא ניתן לראות בכך הטבה".

ביה"ד קובע איפוא שלא הוכח כי קיימת זיקה ממשית בין ביצוע הבדיקות לבין עבודת המבוטחת ולכן אין לראות בביצוע הבדיקות כפעולה נלווית לעבודה ואין מנוס מדחיית התביעה.

בשולי הדברים
מהציטוט שהובא לעיל יתכן ועולה כי לא רק שמימון ע"י המעסיק של בדיקות רפואיות כדוגמת המקרה דנן, אינן בגדר טובת המעסיק ואינן מזכות בדמי פגיעה בעבודה, אלא שהן טובתו של העובד, מה שעלול להביא להשתת חיובו של המעסיק בשומות ניכויים (מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי ובריאות).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.