סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין מאפשר למנהל להאריך כל מועד הקבוע החוק. היקף תחולתו של הסעיף היווה שדה התגוששות ארוך שנים בין הנישומים לבין רשות המיסים אשר גרסה כי בכל ענייני המועדים המהותיים (מכר דירה אחת לארבע שנים, חילוף תוך 12 חודש או פתיחת שומה תוך 4 שנים בלבד וכד', אין הסעיף מקנה למנהל כל סמכות להאריך מועד.
במבזק מס 685 מיום 27.4.2017 הבענו "שמחתנו" לקביעה שיפוטית רעננה בועדת הערר בעניין רייך (ו"ע 9451-10-16), אשר דחתה את בקשתו של המנהל לדחות על הסף טענת בני זוג לביצוע פתיחת שומת מס רכישה שהוצאה קצת יותר מחלוף 4 שנים קודם לכן. בקשת פתיחת השומה היתה תוך נימוק כי נפלה טעות בשומה העצמית, והושת עליהם מס רכישה גבוה מדי.
המנהל ביקש מועדת הערר לדחות על הסף את הערר, בטענת התיישנות (שלא ניתן להאריכה).
ועדת הערר דחתה את בקשת המנהל וקבעה כי על אף אי הבהירות המשפטית בסוגיה, הרי שלא מכבר ניתן פס"ד חכמי בביהמ"ש העליון (ע"א 5461/11) וממנו משתמע דווקא כי בהתקיים סיבה מספקת, יש לאפשר פתיחת שומה גם לאחר חלוף 4 שנים, תוך שימוש בסעיף 107.
לא חלפו שבועיים ובמבזק מס 686 מיום 11.5.2017, נאלצנו להודות (בערך) כי ביהמ"ש העליון "שפך מים צוננים" על התלהבותנו הקודמת, וכך קבע בפס"ד קצרצר בעניין בר גיורא (ע"א 5070/15):
"בהמלצתינו הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:
(1) הערעור יידחה ברובו (למעט המפורט בסעיף 2 להלן) וזאת בהינתן ההתיישנות המהותית הקבועה בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג – 1963 שאת המועד הקצוב בו לא ניתן להאריך מכוח הוראות סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין.
(2) בסוגיה אחת יוחזר הדיון אל בית המשפט המחוזי והיא – סוגיית הזכאות לקיזוז הפסדים לצורך חישוב מס שבח.
בעניין זה יתקיים דיון לגופם של דברים ויתבררו הטענות העובדתיות והמשפטיות שבפי הצדדים…". (ההדגשות – לא במקור).
מכאן הסקנו כי על פניו ביהמ"ש העליון קבע – אמנם באמרת אגב – חד משמעית, כי לא ניתן להאריך התיישנות לעניין סעיף 85, ע"י שימוש בסעיף 107.
עם זאת הבענו תמיהה יתרה בעניין פסקה 2 לעייל בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, שכן מאפשרת לדון בחלקים מסויימים מן הערר אף שחלה התיישנות !!

ביום 22.8.2017, "חזר הצבע ללחיינו" (לפחות בינתיים), זאת לאחר שבעקבות "הלכת" בר גיורא לעייל, אזר המנהל אומץ והגיש בקשה באופן חריג ביותר לוועדת הערר: לשקול בשנית את קביעתה הקודמת בה דחתה את בקשתו לדחות על הסף את ערר בני הזוג רייך בטענת התיישנות, כמתואר לעייל:
והפעם דחתה וועדת הערר פה אחד את בקשת המנהל, גם בניתוח מעמיק של רו"ח צבי פרידמן (שאינו שופט) וגם ע"י השופט מגן אלטוביה חבר הוועדה.

נצטט מספר קטעים מן הפסק המדברים בעד עצמם.
בהתייחס ל"הלכת" בר גיורא (המצוטטת לעייל):
"…עינינו הרואות כי הסכם הפשרה נוסח ע"י עו"ד לינדר (ב"כ מנהל מיסוי מקרקעין) וכן את להיטותו של עו"ד לינדר שבהסכם הפשרה הקביעה העקרונית בדבר ההתיישנות המהותית שלפי סעיף 85 לחוק (על אף דבריה של כב' השופטת חיות "שלא מזמינים אצלנו פסקי דין").
נראה לי שאין זה מכובד ואין זה יאה למדינה לבצע "מחטף" ו"להזמין" פס"ד של בית המשפט העליון ולקבוע הלכה, שתעלה בקנה אחד עם עמדתה, בנושא כל כך ערכי של סופיות השומה מול החתירה לתשלום מס אמת והאיזון הנדרש ביניהם במקרים חריגים".

ובסיכום הפסק:
"אינני סבור כי פס"ד של בית המשפט העליון בעניינו של בר-גיורא קבע הלכה לפיה לא ניתן להאריך את התקופה הקבועה לתיקון השומה שבסעיף 85 לחוק באמצעות סעיף 107 לחוק גם במקרים חריגים שבהם יש "סיבה מספקת" לתיקון השומה.
וועדות ערר לדורותיהן היו חלוקות בדעתן בנושא זה ובית המשפט העליון גם הוא עסק בסוגיה זו אך טרם הכריע סופית בנושא זה. עם זאת ישנן מספר אמירות של שופטי בית המשפט העליון. האחת של כב' השופט אליקים רובינשטיין באמרת אגב בעניין כספי והשנייה של כב' השופט יורם דנציגר בעניין חכמי שאליו הצטרפו בהסכמה כל יתר חברי המותב שישבו באותו הרכב.
לאמירותיו של כב' השופט דנציגר (שאליו הצטרפו בהסכמה כל יתר חברי המותב) יש, לדעתי, משקל הרבה מעבר לאמרת אגב ויש בסיס להנחה, לפיה, אם הייתה לנישום "סיבה מספקת" לתיקון השומה מעבר לתקופת ה-4 שנים שנקבעו בסעיף 85 לחוק, היה בית המשפט העליון נעתר לתיקון השומה.
אני "העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל" (מתוך תפילת שליח ציבור ביום הכיפורים) הנתלה באילנות הגבוהים של שופטי בית המשפט העליון, בדעה שבמקרים חריגים יש לאפשר הארכת המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, מכוח הוראות סעיף 107 לחוק, כגון: במקרים בהם נפלה טעות בתום לב, תקופה קצרה של איחור וכיוצ"ב, וזאת כדי לאפשר תשלום מס אמת. יש למצוא את האיזון הנכון בין העקרון החשוב מאד של סופיות השומה לעקרון תשלום מס אמת ויש לעשות זאת תוך שימוש זהיר ומדוד של הפעלת סעיף 107 לחוק.

ו"אמירת על" כללית, לרשויות המדינה, בציטוט מביהמ"ש העליון בעניין כרמל התפלה:
"חובת המדינה להגינות יתרה בהתנהגותה בכל דרכיה, ברורה לדידי כשמש בצהרי היום, עד כי אינה טעונה אסמכתאות. זהו מותר המדינה במיוחד, והשירות הציבורי בכללו, באופן חד ומובהק"…" (ההדגשות – לא במקור).(ההדגשות אינן במקור)

בשורה האחרונה: המשחק עוד לא נסתיים, והתוצאה כרגע: ניתן לפתוח שומה לפי סעיף 85 ככל שישנו נימוק מספק, גם בחלוף יותר מארבע שנים, תוך שימוש בסעיף 107 לחוק.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.