מבזק מס מספר 662 - 2.11.2016

ביום 7 בספטמבר 2016 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין חברת סיף מתכות בע"מ (ע"מ 11899-01-15) (להלן: "המערערת"). פסק הדין דן בחיוב המערערת בחובותיה של חברה קשורה, חברת אלשורוק בע"מ (להלן: "אלשורוק") בסך של כ-18 מ' ש"ח וזאת בהתאם להוראות סעיף 106 לחוק מע"מ.

בתמצית הדברים:
מר ואאיל אלמדיגם (להלן: "ואאיל") הינו בעל המניות היחידי באלשורוק. כמו כן מחזיק ואאיל במחצית ממניותיה של סיף כאשר אחיו מחזיק ביתרת המניות.
סיף ואלשורוק עסקו במועדים שונים במסחר בברזל כאשר ואאיל ניהל בפועל את שתי החברות.

סדר האירועים:
בשנת 2008 נחקר ואאיל בקשר לקיזוז מע"מ תשומות בידי אלשורוק, בשנת 2009 הועברו הנכסים / פעילות למערערת, בשנת 2010 הוצאה לאלשורוק שומת מס תשומות וביוני 2011 נחתם הסכם פשרה בין אלשורוק לבין מע"מ אשר קיבל תוקף של פסק דין ועל כן, החל ממועד זה החוב הינו "חוב סופי" כמשמעותו בסעיף 106 לחוק.
לאחר שאלשורוק חדלה לעמוד בהסדר התשלומים, הפעיל המשיב את סעיף 106 כלפי המערערת, ומכאן הערעור לביהמ"ש.
סעיף 106 לחוק מע"מ מאפשר לחייב חברה בחוב סופי של חברה אחרת בשל 2 מצבים:

1. העברת נכסים בלא תמורה או תמורה חלקית
   כאשר לחברה המעבירה לא נותרו בישראל אמצעים לסילוק החוב הסופי – ס' 106(ב).
2. העברת פעילות בלא תמורה או בתמורה חלקית כאשר לחברה המעבירה לא נותרו בישראל אמצעים לסילוק החוב הסופי – ס' 106(ב1).
   לטענת המערערת, לא הועברה הפעילות מאלשורוק למערערת ולגבי העברת הנכסים טוענת המערערת כי זו נעשתה בתמורה מלאה ובשל כך לא חלות הוראות הסעיף.
   בנוסף מעלה המערערת טענת סף: לאור לשונו של סעיף 106 התנאי הבסיסי להחלתו היא כי קודם ייוצר חוב מס סופי ולאחר מכן תבוצע העברת הפעילות / נכסים – "היה לחייב במס חוב סופי והוא העביר את נכסיו בלא תמורה…".
   היות והעברת הנכסים/פעילות נעשתה במהלך שנת 2009 וקדמה לגיבוש החוב הסופי בשנת 2011, לא מתקיים התנאי הבסיסי להחלת הסעיף.

כב' השופט קירש הסתמך על הלכת פלח (ע"א 2755/08) שדנה בחוב שהפך לסופי כשנה וחצי לאחר העברת הנכס וקובע: "בית המשפט העליון הגיע בעניין פלח למסקנה כי סעיף 119א לפקודה איננו דורש כי החבות במס תהפוך לסופית לפני ביצוע העברת הנכס…". (סעיף 119א לפקודה הינו הסעיף המקביל לסעיף 106 בחוק מע"מ).
אמנם הלכת פלח דנה בסעיף 119א ובעניין יחידים, ולטענת המערערת לא ניתן לבצע הרחבת הפרשנות כאמור גם לגבי 106 בחוק מע"מ ובחברות, ואולם ביהמ"ש דוחה עמדה זו וקובע כי: "…סעיף 119א לפקודה וסעיף 106 לחוק עשויים לחול גם כאשר מועד העברת הנכס או הפעילות קדם בסדר הכרונולוגי להפיכת חבות המס לסופית, וזאת בכפוף לתנאי כי הנישום היה צריך לצפות בזמן ההעברה את האפשרות כי הוא יהיה חייב במס לאור ההליכים המתנהלים בינו לבין רשויות המס". (ההדגשה אינה במקור)
לאחר שפסל את טענת הסף של המערערת, ובהסתמך על הראיות שהובאו בפניו וביניהן תצהירי לקוחות, ספקים, הדוחות הכספיים של החברות, תצהיר רו"ח של החברה ואף תצהירו של ואאיל פסק כב' השופט כי פעילות אלשורוק הועברה למערערת ללא תמורה ולפיכך אין מניעה מלהחיל את ס' 106(ב1) ובמענה לטענתה של המערערת כי פעילותה ופעילות אלשורוק בעבר אינן חופפות, ציין: "עיון בסעיף 106(ב1) לחוק מראה כי אין בו תנאי לפיו כל פעילותיהם של החייב/ המעביר ושל הנעבר יהיו זהות. נדרש רק כי חבר בני האדם החייב "העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר וכו'".
למעלה מן הצורך התייחס כב' קירש לסוגיית התמורה בגין העברת הנכסים בין החברות: "לסיכום נושא זה, אלמלא המסקנה כי בנסיבות העניין חל סעיף 160(ב1) לחוק (העברת פעילות), היה מקום להיסוס בעניין היקף התחולה של סעיף 106(ב) (העברת נכסים ללא תמורה), בייחוד לאור טענת המערערת לגבי תשלום באמצעות סילוק חובות אלשורוק לספקים ולשלטונות מס הכנסה – דברים שניתן לאמת עם צדדים שלישיים. גם את עניין ההעברות הבנקאיות ניתן היה לברר מול צד שלישי (הבנק), ואם גורל הערעור היה תלוי בעניין האמור, הייתי שוקל החזרת העניין למשיב למיצוי הבדיקה (חרף מחדליה של המערערת בעניין זה עד כה וכאשר הנטל להוכיח את ההעברות עדיין מוטל על כתפי המערערת)".
הערעור נדחה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח ענת דואני ולרו"ח רז דביר, ממשרדנו.

ביום 7 בספטמבר 2016 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין חברת סיף מתכות בע"מ (ע"מ 11899-01-15) (להלן: "המערערת"). פסק הדין דן בחיוב המערערת בחובותיה של חברה קשורה, חברת אלשורוק בע"מ (להלן: "אלשורוק") בסך של כ-18 מ' ש"ח וזאת בהתאם להוראות סעיף 106 לחוק מע"מ.

בתמצית הדברים:
מר ואאיל אלמדיגם (להלן: "ואאיל") הינו בעל המניות היחידי באלשורוק. כמו כן מחזיק ואאיל במחצית ממניותיה של סיף כאשר אחיו מחזיק ביתרת המניות.
סיף ואלשורוק עסקו במועדים שונים במסחר בברזל כאשר ואאיל ניהל בפועל את שתי החברות.

סדר האירועים:
בשנת 2008 נחקר ואאיל בקשר לקיזוז מע"מ תשומות בידי אלשורוק, בשנת 2009 הועברו הנכסים / פעילות למערערת, בשנת 2010 הוצאה לאלשורוק שומת מס תשומות וביוני 2011 נחתם הסכם פשרה בין אלשורוק לבין מע"מ אשר קיבל תוקף של פסק דין ועל כן, החל ממועד זה החוב הינו "חוב סופי" כמשמעותו בסעיף 106 לחוק.
לאחר שאלשורוק חדלה לעמוד בהסדר התשלומים, הפעיל המשיב את סעיף 106 כלפי המערערת, ומכאן הערעור לביהמ"ש.
סעיף 106 לחוק מע"מ מאפשר לחייב חברה בחוב סופי של חברה אחרת בשל 2 מצבים:

1. העברת נכסים בלא תמורה או תמורה חלקית
   כאשר לחברה המעבירה לא נותרו בישראל אמצעים לסילוק החוב הסופי – ס' 106(ב).
2. העברת פעילות בלא תמורה או בתמורה חלקית כאשר לחברה המעבירה לא נותרו בישראל אמצעים לסילוק החוב הסופי – ס' 106(ב1).
   לטענת המערערת, לא הועברה הפעילות מאלשורוק למערערת ולגבי העברת הנכסים טוענת המערערת כי זו נעשתה בתמורה מלאה ובשל כך לא חלות הוראות הסעיף.
   בנוסף מעלה המערערת טענת סף: לאור לשונו של סעיף 106 התנאי הבסיסי להחלתו היא כי קודם ייוצר חוב מס סופי ולאחר מכן תבוצע העברת הפעילות / נכסים – "היה לחייב במס חוב סופי והוא העביר את נכסיו בלא תמורה…".
   היות והעברת הנכסים/פעילות נעשתה במהלך שנת 2009 וקדמה לגיבוש החוב הסופי בשנת 2011, לא מתקיים התנאי הבסיסי להחלת הסעיף.

כב' השופט קירש הסתמך על הלכת פלח (ע"א 2755/08) שדנה בחוב שהפך לסופי כשנה וחצי לאחר העברת הנכס וקובע: "בית המשפט העליון הגיע בעניין פלח למסקנה כי סעיף 119א לפקודה איננו דורש כי החבות במס תהפוך לסופית לפני ביצוע העברת הנכס…". (סעיף 119א לפקודה הינו הסעיף המקביל לסעיף 106 בחוק מע"מ).
אמנם הלכת פלח דנה בסעיף 119א ובעניין יחידים, ולטענת המערערת לא ניתן לבצע הרחבת הפרשנות כאמור גם לגבי 106 בחוק מע"מ ובחברות, ואולם ביהמ"ש דוחה עמדה זו וקובע כי: "…סעיף 119א לפקודה וסעיף 106 לחוק עשויים לחול גם כאשר מועד העברת הנכס או הפעילות קדם בסדר הכרונולוגי להפיכת חבות המס לסופית, וזאת בכפוף לתנאי כי הנישום היה צריך לצפות בזמן ההעברה את האפשרות כי הוא יהיה חייב במס לאור ההליכים המתנהלים בינו לבין רשויות המס". (ההדגשה אינה במקור)
לאחר שפסל את טענת הסף של המערערת, ובהסתמך על הראיות שהובאו בפניו וביניהן תצהירי לקוחות, ספקים, הדוחות הכספיים של החברות, תצהיר רו"ח של החברה ואף תצהירו של ואאיל פסק כב' השופט כי פעילות אלשורוק הועברה למערערת ללא תמורה ולפיכך אין מניעה מלהחיל את ס' 106(ב1) ובמענה לטענתה של המערערת כי פעילותה ופעילות אלשורוק בעבר אינן חופפות, ציין: "עיון בסעיף 106(ב1) לחוק מראה כי אין בו תנאי לפיו כל פעילותיהם של החייב/ המעביר ושל הנעבר יהיו זהות. נדרש רק כי חבר בני האדם החייב "העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר וכו'".
למעלה מן הצורך התייחס כב' קירש לסוגיית התמורה בגין העברת הנכסים בין החברות: "לסיכום נושא זה, אלמלא המסקנה כי בנסיבות העניין חל סעיף 160(ב1) לחוק (העברת פעילות), היה מקום להיסוס בעניין היקף התחולה של סעיף 106(ב) (העברת נכסים ללא תמורה), בייחוד לאור טענת המערערת לגבי תשלום באמצעות סילוק חובות אלשורוק לספקים ולשלטונות מס הכנסה – דברים שניתן לאמת עם צדדים שלישיים. גם את עניין ההעברות הבנקאיות ניתן היה לברר מול צד שלישי (הבנק), ואם גורל הערעור היה תלוי בעניין האמור, הייתי שוקל החזרת העניין למשיב למיצוי הבדיקה (חרף מחדליה של המערערת בעניין זה עד כה וכאשר הנטל להוכיח את ההעברות עדיין מוטל על כתפי המערערת)".
הערעור נדחה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח ענת דואני ולרו"ח רז דביר, ממשרדנו.

סעיף 100א לפקודה ידוע בכינויו "מס יציאה" ומטרתו למנוע מצב שבו תושב ישראל עובר לחו"ל, הופך לתושב חוץ, ואז בעת מכירה של נכס שיש לו בחו"ל הוא איננו מתחייב במס בישראל. נציין כי מס היציאה אינו חל רק ביחס לנכסים מחוץ לישראל, אולם נהוג "להפעילו" בעיקר ביחס לנכסים זרים מכיוון שנכסים בישראל בד"כ ממוסים בעת המכירה בפועל ממילא, ולאור הוראות הסעיף במקרה כזה כל רווח ההון ממוסה (אם כי ייתכנו מקרים אחרים שבהם חלק רווח ההון עשוי להיות פטור גם ביחס לנכסים בישראל, ולעניין זה ראו מבזקנו מספר 587).
בפשטות, הוראות הסעיף קובעות כי במקרה כאמור ייראו את הנכס כאילו נמכר "ביום שלפני היום שבו חדל להיות תושב ישראל". בכך שמר המחוקק על זכותו למסות את עליית הערך שמיום רכישת הנכס ועד ליום ניתוק התושבות הישראלית. עוד קובע הסעיף כי מי שלא שילם את המס במועד היציאה, רואים אותו כאילו ביקש לדחות את תשלום המס למועד מימוש הנכס בפועל.
במסגרת תיקון 168 שונתה הגדרת "תושב חוץ" בסעיף 1 לפקודה, ונוספה חזקה המורכבת ממבחן מספרי וממבחן איכותי (חזקה זו מכונה "2+2"). בהתאם לחזקה זו – ייחשב כתושב חוץ מי שבשנתיים הראשונות ליציאתו מישראל שהה בחו"ל לפחות 183 ימים בכל שנת מס, ובשנתיים שלאחריהן "מרכז חייו" לא היה בישראל.
שילוב סעיף "מס היציאה" יחד עם הגדרת "תושב חוץ" לגבי מי שיצא מישראל מעלה שאלה לגבי תשלום "מס היציאה" והאם ניתן להעניק פרשנות גמישה למועד ההודעה על הבחירה בחלופה הרלוונטית ולשווי הנדרשים.
נביא דוגמה: נניח כי לנישום יש נכס בחו"ל אשר נרכש תמורת 100$ בשנת 2010 וטרם נמכר. הנישום יצא מישראל באפריל 2014 (שווי הנכס באותו מועד עלה ל- 180$) לתקופה ארוכה, כך שבשנת 2016 מרכז חייו כבר מחוץ לישראל (שווי הנכס באותו מועד הינו 250$). במקרה כאמור, מבחן השנתיים הראשונות – מתקיים, וככל שמרכז חייו של הנישום ימשיך להיות בחו"ל עד לסיום השנתיים נוספות (2016 + 2017) – הוא ייחשב כתושב חוץ. השאלה: מהו מועד תשלום המס ולפי איזה שווי יחושב הרווח? ובמילים אחרות, האם יכול הנישום במהלך או במועד סיום מבחן ה – "2+2" לבחור בחלופה לפיה המכירה הרעיונית תתבצע במועד ניתוק התושבות.
אם הנישום לא דיווח על אירוע מס היציאה כבר באפריל 2014 – ברירת המחדל היא כי אירוע המס יהיה בעת מכירת הנכס בעתיד. יחד עם זאת, ניתן לתת פרשנות לפיה המועד המוקדם ביותר שבו הנישום יודע בוודאות שהוא חדל להיות תושב ישראל במועד יציאתו, הוא רק בחלוף ארבע השנים הכלולות במבחן "2+2, או אף בחלוף שנתיים לאחר שתנאי ספירת הימים שבחזקה כבר התקיים (מתוך ציפיה שהנישום ימשיך לחיות בחו"ל עד לתום שנת 2017)", ובדוגמה שלנו – בינואר 2016 או בינואר 2018 יידע הנישום כי באפריל 2014 הוא באמת חדל להיות תושב ישראל. בהתאם לפרשנות זו, בינואר (2016 או 2018, בהתאמה) על הנישום לדווח כי הוא חדל להיות תושב ישראל באפריל 2014 ולשלם, אם יבחר בכך, מס על הרווח הנובע ממכירה רעיונית של הנכס לפי שווי של 180$, הוא השווי במועד ניתוק התושבות – לפי החלופה הראשונה שבסעיף 100א.

יש לציין כי שאלת מועד ניתוק התושבות אינה פשוטה כלל ולא ניתן בנקל להכריע בה "בזמן אמת" אלא בחלוף הזמן, והגדרת "תושב חוץ" החדשה אף תומכות בגישה לפיה ההכרעה הסופית בדבר מועד ניתוק התושבות הוא רק בחלוף ארבע שנים. מסיבה זו ראוי כי רשות המסים תאפשר גמישות בקשר עם מועד ההודעה הנדרשת בנסיבות המתאימות. גמישות דומה אף הוסדרה במסגרת חוזר 12/2011 בעניין "חוק האנג'לים". גם בחוק זה הזכאות לדרישת עלות רכישת מניות ב"חברת מטרה" מתבררת סופית רק בתום תקופת הטבה בת שלוש שנים, והחוזר "מנחה" את פקידי השומה לקבל בהבנה בקשות לתיקון שומה בקשר למועד דרישת ההוצאה האמורה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) חגי אלמקייס ולרו"ח אייל סנדו, ממשרדנו.

סעיף 100א לפקודה ידוע בכינויו "מס יציאה" ומטרתו למנוע מצב שבו תושב ישראל עובר לחו"ל, הופך לתושב חוץ, ואז בעת מכירה של נכס שיש לו בחו"ל הוא איננו מתחייב במס בישראל. נציין כי מס היציאה אינו חל רק ביחס לנכסים מחוץ לישראל, אולם נהוג "להפעילו" בעיקר ביחס לנכסים זרים מכיוון שנכסים בישראל בד"כ ממוסים בעת המכירה בפועל ממילא, ולאור הוראות הסעיף במקרה כזה כל רווח ההון ממוסה (אם כי ייתכנו מקרים אחרים שבהם חלק רווח ההון עשוי להיות פטור גם ביחס לנכסים בישראל, ולעניין זה ראו מבזקנו מספר 587).
בפשטות, הוראות הסעיף קובעות כי במקרה כאמור ייראו את הנכס כאילו נמכר "ביום שלפני היום שבו חדל להיות תושב ישראל". בכך שמר המחוקק על זכותו למסות את עליית הערך שמיום רכישת הנכס ועד ליום ניתוק התושבות הישראלית. עוד קובע הסעיף כי מי שלא שילם את המס במועד היציאה, רואים אותו כאילו ביקש לדחות את תשלום המס למועד מימוש הנכס בפועל.
במסגרת תיקון 168 שונתה הגדרת "תושב חוץ" בסעיף 1 לפקודה, ונוספה חזקה המורכבת ממבחן מספרי וממבחן איכותי (חזקה זו מכונה "2+2"). בהתאם לחזקה זו – ייחשב כתושב חוץ מי שבשנתיים הראשונות ליציאתו מישראל שהה בחו"ל לפחות 183 ימים בכל שנת מס, ובשנתיים שלאחריהן "מרכז חייו" לא היה בישראל.
שילוב סעיף "מס היציאה" יחד עם הגדרת "תושב חוץ" לגבי מי שיצא מישראל מעלה שאלה לגבי תשלום "מס היציאה" והאם ניתן להעניק פרשנות גמישה למועד ההודעה על הבחירה בחלופה הרלוונטית ולשווי הנדרשים.
נביא דוגמה: נניח כי לנישום יש נכס בחו"ל אשר נרכש תמורת 100$ בשנת 2010 וטרם נמכר. הנישום יצא מישראל באפריל 2014 (שווי הנכס באותו מועד עלה ל- 180$) לתקופה ארוכה, כך שבשנת 2016 מרכז חייו כבר מחוץ לישראל (שווי הנכס באותו מועד הינו 250$). במקרה כאמור, מבחן השנתיים הראשונות – מתקיים, וככל שמרכז חייו של הנישום ימשיך להיות בחו"ל עד לסיום השנתיים נוספות (2016 + 2017) – הוא ייחשב כתושב חוץ. השאלה: מהו מועד תשלום המס ולפי איזה שווי יחושב הרווח? ובמילים אחרות, האם יכול הנישום במהלך או במועד סיום מבחן ה – "2+2" לבחור בחלופה לפיה המכירה הרעיונית תתבצע במועד ניתוק התושבות.
אם הנישום לא דיווח על אירוע מס היציאה כבר באפריל 2014 – ברירת המחדל היא כי אירוע המס יהיה בעת מכירת הנכס בעתיד. יחד עם זאת, ניתן לתת פרשנות לפיה המועד המוקדם ביותר שבו הנישום יודע בוודאות שהוא חדל להיות תושב ישראל במועד יציאתו, הוא רק בחלוף ארבע השנים הכלולות במבחן "2+2, או אף בחלוף שנתיים לאחר שתנאי ספירת הימים שבחזקה כבר התקיים (מתוך ציפיה שהנישום ימשיך לחיות בחו"ל עד לתום שנת 2017)", ובדוגמה שלנו – בינואר 2016 או בינואר 2018 יידע הנישום כי באפריל 2014 הוא באמת חדל להיות תושב ישראל. בהתאם לפרשנות זו, בינואר (2016 או 2018, בהתאמה) על הנישום לדווח כי הוא חדל להיות תושב ישראל באפריל 2014 ולשלם, אם יבחר בכך, מס על הרווח הנובע ממכירה רעיונית של הנכס לפי שווי של 180$, הוא השווי במועד ניתוק התושבות – לפי החלופה הראשונה שבסעיף 100א.

יש לציין כי שאלת מועד ניתוק התושבות אינה פשוטה כלל ולא ניתן בנקל להכריע בה "בזמן אמת" אלא בחלוף הזמן, והגדרת "תושב חוץ" החדשה אף תומכות בגישה לפיה ההכרעה הסופית בדבר מועד ניתוק התושבות הוא רק בחלוף ארבע שנים. מסיבה זו ראוי כי רשות המסים תאפשר גמישות בקשר עם מועד ההודעה הנדרשת בנסיבות המתאימות. גמישות דומה אף הוסדרה במסגרת חוזר 12/2011 בעניין "חוק האנג'לים". גם בחוק זה הזכאות לדרישת עלות רכישת מניות ב"חברת מטרה" מתבררת סופית רק בתום תקופת הטבה בת שלוש שנים, והחוזר "מנחה" את פקידי השומה לקבל בהבנה בקשות לתיקון שומה בקשר למועד דרישת ההוצאה האמורה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) חגי אלמקייס ולרו"ח אייל סנדו, ממשרדנו.

ביום 10 באוקטובר 2016 דחה ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 48733-03-16) את תביעתו של משה בוחבוט (להלן: "המבוטח") לתיקון מקדמות של שנה קודמת שהיוו בסיס לדמי פגיעה שקיבל עקב פגיעה בעבודה.

תמצית עובדתית

• המבוטח נרשם בביטוח הלאומי כעובד עצמאי במהלך חודש אוקטובר 2014. המבוטח דיווח על הכנסות צפויות נמוכות.
• המבוטח נפגע ביום 2.2.2015, הפגיעה הוכרה כפגיעה בעבודה והגמלה חושבה על בסיס המקדמות טרם התאונה.
• ביום 30.08.2015 (ככל הנראה לאחר הגשת דו"ח 2014 למס הכנסה) הגיש המבוטח בקשה להגדלת המקדמות לשנת 2014, ליותר מפי ארבעה מהמוצהר קודם לכן.
• המל"ל דחה את הבקשה, מאחר והבקשה התקבלה לאחר תום שנת 2014, ואין אפשרות לתקן מקדמות שנה קודמת לפי תקנה 4(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

עיקר טיעוני המבוטח

• המבוטח טען כי הוא החל לעבוד בפועל בחודש נובמבר 2014, היה בשלב הקמת העסק ולא היו לו נתוני הכנסות בפועל. לטענתו, רואה החשבון שלו טיפל בכל הקשור לביטוח הלאומי והוא לא הספיק לשבת איתו לפני מועד התאונה.
• בחודש ינואר 2015 טרם ידע על הכנסותיו בחודשים נובמבר ודצמבר 2014. הבקשה לתיקון מקדמות הוגשה רק באוגוסט 2015 עקב השיקום שעבר בעקבות התאונה והאשפוז.
• לטענת המבוטח מדובר בנסיבות חריגות: עסק חדש שלא יכול היה לצפות את הכנסותיו
• המבוטח מבקש להיסמך על הלכות ביה"ד הארצי לעבודה המאפשרות בנסיבות חריגות לסטות מהוראת תקנה 11 בעניין גמלה חוסמת.

טענות המל"ל

• לא היתה למבוטח מניעה לחשב בזמן אמת את ההכנסות וההוצאות בחודשים נובמבר ודצמבר 2014, ולשלם בהתאם את המקדמות הנטענות.
• לפי הלכות ביה"ד הארצי אין רלוונטיות לנסיבות, או לאותנטיות של המקדמות, או של השומה המתוקנת, לעניין סטייה מהוראות הגמלה החוסמת במקרה זה.

תמצית החלטת בית הדין

• בית הדין סוקר את הנסיבות השונות שלפיהן ניתן לחרוג מתקנות הגמלה החוסמת ואת תכלית החוק, וקובע כי הנסיבות דנן אינן מצדיקות סטיה מהתקנה.
  "מסקנה זו מקבלת משנה תוקף עת מדובר בעסק חדש שסכום המקדמות שלו נקבע מראש על פי הערכה בלבד ובהיעדר נתונים בדבר הכנסותיו השוטפות, שכן במצב כזה נודעת חשיבות רבה יותר לחישוב סכום ההכנסות האמיתי של העסק. התובע היה צריך להיות ער, בזמן אמת, לשינויים בהכנסות בחודשים הראשונים לעסקו".
  כמו כן קובע ביה"ד: "לא נעלמו מעינינו נסיבותיו החריגות של המקרה, בהן קיים פער זמנים קצר יחסית בין מועד פתיחת העסק לבין מועד קרות התאונה. עם זאת, אף בנסיבות חריגות אלה, מצופה היה מהתובע לדווח בזמן אמת על הכנסותיו".
• ביה"ד מציין כי המבוטח נמנע מלזמן את רואה החשבון לעדות בביה"ד, כאשר גרסתו של המבוטח רוויה בטענות העוסקות בהתנהלות מול רואה החשבון. מכאן מסיק ביה"ד כי אילו הובא רואה החשבון לעדות, הרי שעדותו הייתה פועלת כנגד המבוטח.
• בעניין טענת המבוטח כי רואה החשבון שלו עסק בדיווחים ובקביעת ההכנסות שידווחו למל"ל, מצטט ביה"ד מהלכת רונן הורוביץ (עב"ל 430/07): "רואה החשבון הוא שלוחו של המערער בעניינים אלה ושלוחו של אדם כמותו. מעשה או מחדל של רואה החשבון בכל נושא הרישומים, למעשה או מחדל של המערער יחשב,…"
• בפנקס המקדמות שנשלח למבוטח בעבור החודשים נובמבר ודצמבר 2014, עודכן המבוטח בסכום בסיס ההכנסה והובהר לו כי הקטנת המקדמות עלולה לפגוע בגובה הגמלה במקרה של פגיעה בעבודה.
• "אותנטיות השומה הסופית" אינה יכולה להוות הצדקה לסטייה מהוראות התקנות, אם המידע הוגש לאחר הפגיעה בעבודה.
• התביעה נדחתה.

בשולי הדברים

• חוזרת ועולה החשיבות לדיווח עדכני של הכנסות המבוטח, למניעת תקלות קריטיות כגון זו המתוארת בפסק.
• סוף שנת המס 2016 מתקרב. אפשר לתקן מקדמות 4 פעמים בשנת מס, פעם אחת בכל רבעון כפוף להנמקות מבוססות.
  מי שטרם ביצע תיקון מקדמות ברבעון הנוכחי, יכול לעשות כן עד סוף דצמבר 2016, ועדיף להקדים. ככל שבוצע תיקון מקדמות ב-2016, הללו יהיו גם בסיס לקביעת המקדמות בשנת 2017.
• מקדמות שישולמו השנה (בפועל, או בכרטיס אשראי) ובמקרה של הסדר תשלומים, רק התשלומים שיבוצעו בפועל עד סוף השנה, כל הללו יכללו באישור השנתי של הביטוח לאומי, ויעניקו ניכוי בשיעור 52% מדמי הביטוח הלאומי, בחישוב ההכנסה החייבת בדוח השנתי למס הכנסה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה.