מבזק מס מספר 645 - 2.6.2016

ביום 11.5.16 ניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בעניין מ.מ.א ניהול (ע"א 4576/15).
המערערת עוסקת בהפעלת חניונים.
בשנת 2004 רכשה המערערת בניין משרדים בתל-אביב תמורת כ – 8.8 מ' ₪ ולאחר כשנה וחצי, בשנת 2005 מכרה את אותו בניין תמורת כ – 11.4 מ' ₪.
המערערת דיווחה למשרדי מיסוי מקרקעין על העסקה כעסקה החייבת במס שבח.
כחודש לאחר הדיווח למשרדי מיסוי מקרקעין פנתה המערערת למשרדי פקיד השומה וביקשה לקבל אישור לקזז הפסד הון שהיה לה כנגד השבח ממכירת הבניין.
פקיד השומה השיב למערערת כי בשל סמיכות הזמנים שבין רכישת הבניין לבין מכירתו יש לבדוק את העסקה וזה ייעשה רק לאחר שהמערערת תגיש את דוחותיה לאותה שנה.
הדוח לשנת 2005 הוגש באוגוסט 2006, ומספר ימים אח"כ התקבלה בידי המערערת שומה סופית של מס שבח, בגין עסקת המכר.
פקיד השומה הוציא למערערת שומה לפי מיטב השפיטה ביום 6.3.2008 וקבע כי מכירת הבניין הינה עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי אשר תמוסה במס פירותי.
ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של החברה ופסק כי העסקה אכן מהווה עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי וזאת על פי בחינת מאפייניה השונים של העסקה ובהם: תקופת החזקה קצרה בנכס, ניסיונות להשבחתו על ידי שינוי ייעודו, מימון העסקה בחלקו באמצעות אשראי זר וכן שימוש במיומנות וידע באמצעות אנשי מקצוע מתאימים.
בערעורה לבית המשפט העליון טענה החברה כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בטענת הסף – האם בסמכותו של פקיד השומה להוציא שומה לגבי העסקה לאחר שמנהל מס שבח כבר הוציא שומה סופית לגביה.
המערערת מפנה בטענותיה להלכת חזן (ע"א 9412/03), שדנה בנושא דומה. בהלכת חזן קבע ביהמ"ש העליון כי במקרים שבהם הוצאה שומה סופית של מנהל מסמ"ק, תוגבל סמכותו של פקיד השומה לשנות מהחלטתו של המנהל, לנסיבות העומדות בכללי המשפט המנהלי לשינוי החלטה מנהלית, וכי השינוי יותר רק במקרים "כבדי משקל", יופעל מבחן ההסתמכות, וכד'.
לטענת המערערת במקרה דנן לא התקיימו תנאים כבדי משקל (הפרש מס לא מהותי של כ -300,000 ₪), היא הסתמכה על שומת השבח הסופית שכן פקיד השומה היה מודע להתנהלות במיסוי מקרקעין תקופה ארוכה, ולא מיחה, וכן כי ברמה המהותית אין כאן עסקת אקראי אלא עסקה הונית.
ביהמ"ש דחה טענות אלו שכן בעת שביקשה המערערת מפקיד השומה להתיר לה לקזז את הפסד ההון, נאמר לה כי בשל סמיכות המועדים העסקה תבדק, וזאת רק לאחר הגשת הדו"ח השנתי, ובכך יש לדחות טענת ההסתמכות.
לעניין סיווגה של העסקה כעסקת אקראי, ביהמ"ש לא מצא מקום להתערב בניתוח מבחני העזר לסיווגה של העסקה ובמסקנתו של ביהמ"ש המחוזי .

הערות ביניים שלנו על הפסק:
משום מה לא מצא לנכון ביהמ"ש העליון לדון בקביעה העולה מהלכת חזן כי פקיד השומה יוכל לשנות שומת שבח רק במקרה כבד משקל. האם סכום המס שבמחלוקת דנן הינו "כבד משקל" ??
כמו כן, נציין כי בעניין דחיית טענת ההסתמכות, איננו רואים עין בעין את הקביעה העובדתית של ביהמ"ש: שומת מס שבח סופית הוצאה 9 חודשים לאחר שהוגשה בקשה לפקיד השומה למתן אישור לקיזוז הפסדים. כל אותה עת פקיד השומה החריש ולא מנע הוצאת השומה הסופית במסמ"ק.
יתרה מזו, גם לאחר שהוגש דוח 2005, כדרישת פקיד השומה – חלפה שנה וחצי עד שפקיד השומה טרח והוציא שומה על פי מיטב השפיטה.

ונחזור לפסק הדין: כמסמר אחרון בארון הערעור, מצטט ביהמ"ש העליון מתביעה שהגישה החברה כנגד אדריכל הפרוייקט ובו היא טוענת במפורש כי היא אינה עוסקת באחזקת נכסי נדל"ן להשקעה או השבחה, וכי כל מטרת הרכישה היתה לשם מימוש מהיר, לאחר ביצוע עבודות שיפוץ מינימליות.

ועל כך נאמר: "מי שיש לו חמאה על הראש שלא ילך בשמש".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

ביום 11.5.16 ניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בעניין מ.מ.א ניהול (ע"א 4576/15).
המערערת עוסקת בהפעלת חניונים.
בשנת 2004 רכשה המערערת בניין משרדים בתל-אביב תמורת כ – 8.8 מ' ₪ ולאחר כשנה וחצי, בשנת 2005 מכרה את אותו בניין תמורת כ – 11.4 מ' ₪.
המערערת דיווחה למשרדי מיסוי מקרקעין על העסקה כעסקה החייבת במס שבח.
כחודש לאחר הדיווח למשרדי מיסוי מקרקעין פנתה המערערת למשרדי פקיד השומה וביקשה לקבל אישור לקזז הפסד הון שהיה לה כנגד השבח ממכירת הבניין.
פקיד השומה השיב למערערת כי בשל סמיכות הזמנים שבין רכישת הבניין לבין מכירתו יש לבדוק את העסקה וזה ייעשה רק לאחר שהמערערת תגיש את דוחותיה לאותה שנה.
הדוח לשנת 2005 הוגש באוגוסט 2006, ומספר ימים אח"כ התקבלה בידי המערערת שומה סופית של מס שבח, בגין עסקת המכר.
פקיד השומה הוציא למערערת שומה לפי מיטב השפיטה ביום 6.3.2008 וקבע כי מכירת הבניין הינה עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי אשר תמוסה במס פירותי.
ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של החברה ופסק כי העסקה אכן מהווה עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי וזאת על פי בחינת מאפייניה השונים של העסקה ובהם: תקופת החזקה קצרה בנכס, ניסיונות להשבחתו על ידי שינוי ייעודו, מימון העסקה בחלקו באמצעות אשראי זר וכן שימוש במיומנות וידע באמצעות אנשי מקצוע מתאימים.
בערעורה לבית המשפט העליון טענה החברה כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בטענת הסף – האם בסמכותו של פקיד השומה להוציא שומה לגבי העסקה לאחר שמנהל מס שבח כבר הוציא שומה סופית לגביה.
המערערת מפנה בטענותיה להלכת חזן (ע"א 9412/03), שדנה בנושא דומה. בהלכת חזן קבע ביהמ"ש העליון כי במקרים שבהם הוצאה שומה סופית של מנהל מסמ"ק, תוגבל סמכותו של פקיד השומה לשנות מהחלטתו של המנהל, לנסיבות העומדות בכללי המשפט המנהלי לשינוי החלטה מנהלית, וכי השינוי יותר רק במקרים "כבדי משקל", יופעל מבחן ההסתמכות, וכד'.
לטענת המערערת במקרה דנן לא התקיימו תנאים כבדי משקל (הפרש מס לא מהותי של כ -300,000 ₪), היא הסתמכה על שומת השבח הסופית שכן פקיד השומה היה מודע להתנהלות במיסוי מקרקעין תקופה ארוכה, ולא מיחה, וכן כי ברמה המהותית אין כאן עסקת אקראי אלא עסקה הונית.
ביהמ"ש דחה טענות אלו שכן בעת שביקשה המערערת מפקיד השומה להתיר לה לקזז את הפסד ההון, נאמר לה כי בשל סמיכות המועדים העסקה תבדק, וזאת רק לאחר הגשת הדו"ח השנתי, ובכך יש לדחות טענת ההסתמכות.
לעניין סיווגה של העסקה כעסקת אקראי, ביהמ"ש לא מצא מקום להתערב בניתוח מבחני העזר לסיווגה של העסקה ובמסקנתו של ביהמ"ש המחוזי .

הערות ביניים שלנו על הפסק:
משום מה לא מצא לנכון ביהמ"ש העליון לדון בקביעה העולה מהלכת חזן כי פקיד השומה יוכל לשנות שומת שבח רק במקרה כבד משקל. האם סכום המס שבמחלוקת דנן הינו "כבד משקל" ??
כמו כן, נציין כי בעניין דחיית טענת ההסתמכות, איננו רואים עין בעין את הקביעה העובדתית של ביהמ"ש: שומת מס שבח סופית הוצאה 9 חודשים לאחר שהוגשה בקשה לפקיד השומה למתן אישור לקיזוז הפסדים. כל אותה עת פקיד השומה החריש ולא מנע הוצאת השומה הסופית במסמ"ק.
יתרה מזו, גם לאחר שהוגש דוח 2005, כדרישת פקיד השומה – חלפה שנה וחצי עד שפקיד השומה טרח והוציא שומה על פי מיטב השפיטה.

ונחזור לפסק הדין: כמסמר אחרון בארון הערעור, מצטט ביהמ"ש העליון מתביעה שהגישה החברה כנגד אדריכל הפרוייקט ובו היא טוענת במפורש כי היא אינה עוסקת באחזקת נכסי נדל"ן להשקעה או השבחה, וכי כל מטרת הרכישה היתה לשם מימוש מהיר, לאחר ביצוע עבודות שיפוץ מינימליות.

ועל כך נאמר: "מי שיש לו חמאה על הראש שלא ילך בשמש".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

בתאריך 21 באוגוסט 2014 נחתמה אמנה חדשה עם גרמניה, המחליפה את האמנה הקודמת שנחתמה בשנות השישים. בתאריך 8 במאי 2016 ניתן (סוף סוף) צו מס הכנסה (מניעת מיסי כפל) (גרמניה), התשע"ו-2016, הנותן תוקף לאמנה, החל מה – 1/1/2017.
לקראת כניסתה לתוקף של האמנה ולאור ההשקעות הרבות שמבצעים ישראלים בגרמניה, נקדיש את מבזק זה ואת המבזק הבא להשלכות האמנה החדשה ולסוגיות מיוחדות הקשורות אליה (ראו גם מבזקנו מס' 560).

המיסים בגרמניה, הנדונים באמנה
האמנה החדשה חלה על:

• מס ההכנסה הגרמני החל על יחידים (בשיעורים מדורגים הנעים בין 14% ל – 45%).
•  מס החברות (בשיעור של 15%).
• מס רווחי הון (הנכלל בהכנסה החייבת ואינו כפוף לשיעור מס מוגבל).
• מס המסחר (המכונה גם מס עסקים) המוטל על פעילות מסחרית על ידי האזור\"מדינה" (land) בו מתבצעת הפעילות, כאשר בכל מדינה מוטל מס בשיעור שונה (הנע בין 14% ל – 17%), וכן התוספות המוטלות עליהם (הכוונה היא בעיקר למס הסולידאריות, בשיעור של 5.5% מהמס). בעוד שגם באמנה הישנה נכללו כל סוגי המיסים שלעיל, מס הסולידאריות לא צוין מפורשות באמנה הישנה, אם כי עפ"י הוראות הפקודה, עד היום ניתן היה ממילא לדרוש אותו כזיכוי, בהיותו עומד בהגדרת "מיסי חוץ" שבסעיף 199 לפקודה.

שיעורי ניכוי מס במקור מדיבידנד, ריבית ותמלוגים
דיבידנד: שיעור ניכוי המס במקור מדיבידנד הופחת משיעור של 25% לכדי 10%, ובמקרה של החזקה בשיעור של לפחות 10% בחברה המשלמת את הדיבידנד – 5%.
ריבית: ניכוי המס במקור מריבית הופחת משיעור של 15% לכדי 5%. נציין שעל פי הדין הפנימי בגרמניה, לא מנוכה מס במקור על תשלומי ריבית, למעט במקרים חריגים (כדוגמת הלוואה משתתפת ברווחים, ראו להלן). בהתאם לפרוטוקול האמנה החדשה, על הלוואות משתתפות ברווחים ומכשירים דומים (המפורטים בפרוטוקול), והניתנים לניכוי בחברה הגרמנית משלמת הריבית, לא יחול שיעור המס המופחת, אלא יחול הדין הגרמני, קרי ניכוי מס במקור בשיעור של 26.375%. נציין שגם לאחר כניסת האמנה החדשה לתוקף, במקרים מתאימים ובכפוף לכללי מחירי העברה, יש לשקול משיכת רווחים בדרך של ריבית, על אף הניכוי במקור, חלף החזקה במניות ומשיכת רווחים כדיבידנד, או בנוסף למשיכה\החזקה כאמור.
תמלוגים: על פי האמנה החדשה, הכנסות תמלוגים ימוסו רק במדינת מושבו של מקבל התשלום, קרי פטור מניכוי במקור במדינת מושבו של המשלם, לעומת ניכוי מס במקור בשיעור של 5% באמנה הישנה.

חלוקה מחברה להשקעות במקרקעין
כבמרבית האמנות החדשות עליהן חתמה ישראל בשנים האחרונות, הוראות האמנה מתייחסות גם לחלוקת רווחים מקרן ריט, כך שמחלוקות המתקבלות מקרן להשקעות במקרקעין כמשמעותה בסעיף 64א2 לפקודה, ומחברה להשקעות במקרקעין כמשמעותה בדין הגרמני, ינוכה מס במקור בשיעור של 15%, בתנאי שלמשקיע פחות מ- 10% בקרן.
עפ"י הדין בגרמניה, קרן ריט גרמנית פטורה ממס חברות וממס רווחי הון, וחלוקה ממנה חייבת במס בדרך של ניכוי במקור בשיעור של 26.375%.
השילוב של הוראות האמנה והדין בגרמניה מביא למס כולל (בישראל וגרמניה) בשיעור של 25% בלבד על רווחים מהשקעה בקרן ריט גרמנית.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד)גדי אלימי ולרו"ח (עו"ד) יניב גולדשטיין, ממשרדנו.

ביום 22 במאי 2016 ניתן פס"ד של ועדת הערר בעניין אורן ונועה אבגי.
בני הזוג מכרו שתי דירות מגורים בסמיכות בתקופת המעבר (2014-2017) ובקשו פטור ממס.
תמצית העובדות הינה כלהלן:
בני הזוג מכרו בשנת 2011 דירת מגורים בפטור ממס (לפי סעיף 49ב(1) – פטור מלא ממס אחת לארבע שנים. הסעיף בוטל בתיקון 76, החל מיום 1.1.2014).
ביום 1.1.2014 – מכרו דירה שניה (בתמורה של 430,000 ₪) תוך דרישה לפטור ממס לפי סעיף 49ה' לחוק.
ביום 11.2.2014 מכרו דירה שלישית (בתמורה של 1,250,000 ₪). אופן מילוי המש"ח שהוגש בגין דירה זו היה לא ברור, אך מחד צורף ונתבקש חישוב מס ליניארי, שאף שולם בשובר שהומצא, ומאידך במכתב הלוואי צויין כי זו דירה שניה הנמכרת במסגרת סעיף 49ה'.

מנהל מסמ"ק שלל מתן פטור במכר הדירה השניה, וחייבה במס באופן מלא. במסגרת הערר שהוגש לאחר דחיית ההשגה, טענו העוררים כי מגיע להם פטור מלא ממס על שתי הדירות (השניה והשלישית), לפי הוראות סעיף 49ה, אלא שהשומה העצמית ותשלום המס בחישוב הליניארי לגבי הדירה השלישית בוצעו לטענתם תחת מחאה.
נזכיר כי סעיף 49ה' לחוק נועד במהותו ליתן פטור ממס במכירת שתי דירות "קטנות" וזולות, בתנאים מסויימים, שאחד מהם הוא כי תירכש בסמוך דירה גדולה ויקרה יותר בעלות של לפחות 75% מתמורת שתי הדירות הקטנות גם יחד. הסעיף נועד להקל על משפרי דיור, מתוך הגדלת משפחה.
כפי שטענו העוררים, סעיף 49ה' לחוק הן במתכונתו לפני תיקון 76 והן אחריו, מאפשר מתן פטור מלא ממס במכר שתי דירות מגורים בהתקיימות תנאים מסויימים. אמנם – לשון הסעיף הינה "על אף הוראות אמור בסעיף 49ב'" (הוא הסעיף העיקרי בפרק חמישי אחד, בעניין מתן פטור במכר דירת מגורים).
כמו כן נטען בהוראת השעה לתיקון 76 הדנה בתקופת המעבר (2014-2017, כאמור) נקבע במפורש כי סעיף 49ה' בנוסחו החדש (כמו גם רשימת סעיפים אחרים) יחול ביום 1.1.2014.
כמו כן טענו העוררים כי הוראת הביצוע 5/2012 של רשות המיסים מתארת במפורש ישום הפטורים של סעיף 49ה', ואין הגיון במתן הסבר לסעיף שיכנס לתוקף רק עוד 4 שנים (כפי שטען מנהל מסמ"ק).
לאור כל האמור ומתוך טענות תכלית שונות, טענו העוררים כי יש ליתן להם פטור מלא ממס במכר שתי הדירות האחרונות (זאת אף שהשומה העצמית שהגישו לגבי הדירה השלישית היתה בחישוב מס ליניארי).
ועדת הערר קבעה כך:
אמנם הניתוח הלשוני של הסעיפים כפי שטענו העוררים, נכון.
יתרה מזו, הסעיף בהוראת השעה שלכאורה "מפיל" את טענת העוררים – סעיף ד(1) להוראת השעה, הקובע כי תינתן הקלה של "פטור ליניארי" על שתי דירות שימכרו בתקופת המעבר, אך ורק אם לגבי אחת מהן יש פער של לפחות 4 שנים ממכר בפטור מלא של דירת מגורים קודמת (דבר שלא מתקיים כאן שכן נמכרה דירה ראשונה כזכור בשנת 2011), הרי שסעיף זה דן רק ב"פטור ליניארי" בעוד שהעוררים מבקשים פטור מלא על פי סעיף 49ה' !!
ועדת הערר קובעת כי לו כאן היה מסתיים הדיון הניתוחי, הרי שהעוררים היו זוכים בדין.

אלא שהשופטת קובעת כי דווקא הסעיף האחרון בהוראת השעה, ס"ק (ד)(4) , הוא זה שסותם את הגולל על עמדת העוררים: הסעיף קובע כי בתקופת המעבר לא יחול פטור ממס לפי סעיף 49ב(2) על מי שנכנס לתקופת המעבר עם שתי דירות.
מכיוון שאחד התנאים להחלת הפטור על דירה בסעיף 49ה' (בנוסחו החדש) הוא כי הדירה האחרת תמכר תוך 12 חודש ממכירת הדירה הקודמת, בפטור ממס – פטור שקיים רק לפי סעיף 49ב(2), אשר כאמור לעייל לא יכול לחול עליהם בהיותם בעלי שתי דירות ביום 1.1.2014, הרי שלא ניתן להחיל את הפטור לפי סעיף 49ה'.
בסיכומו של דבר מוסתה מכירת הדירה השניה (הזולה) כדירה חייבת, והדירה השלישית (היקרה יותר, חוייבה על פי הפטור הליניארי (כמעט פטור מלא ממס).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 22 במאי 2016 ניתן פס"ד של ועדת הערר בעניין אורן ונועה אבגי.
בני הזוג מכרו שתי דירות מגורים בסמיכות בתקופת המעבר (2014-2017) ובקשו פטור ממס.
תמצית העובדות הינה כלהלן:
בני הזוג מכרו בשנת 2011 דירת מגורים בפטור ממס (לפי סעיף 49ב(1) – פטור מלא ממס אחת לארבע שנים. הסעיף בוטל בתיקון 76, החל מיום 1.1.2014).
ביום 1.1.2014 – מכרו דירה שניה (בתמורה של 430,000 ₪) תוך דרישה לפטור ממס לפי סעיף 49ה' לחוק.
ביום 11.2.2014 מכרו דירה שלישית (בתמורה של 1,250,000 ₪). אופן מילוי המש"ח שהוגש בגין דירה זו היה לא ברור, אך מחד צורף ונתבקש חישוב מס ליניארי, שאף שולם בשובר שהומצא, ומאידך במכתב הלוואי צויין כי זו דירה שניה הנמכרת במסגרת סעיף 49ה'.

מנהל מסמ"ק שלל מתן פטור במכר הדירה השניה, וחייבה במס באופן מלא. במסגרת הערר שהוגש לאחר דחיית ההשגה, טענו העוררים כי מגיע להם פטור מלא ממס על שתי הדירות (השניה והשלישית), לפי הוראות סעיף 49ה, אלא שהשומה העצמית ותשלום המס בחישוב הליניארי לגבי הדירה השלישית בוצעו לטענתם תחת מחאה.
נזכיר כי סעיף 49ה' לחוק נועד במהותו ליתן פטור ממס במכירת שתי דירות "קטנות" וזולות, בתנאים מסויימים, שאחד מהם הוא כי תירכש בסמוך דירה גדולה ויקרה יותר בעלות של לפחות 75% מתמורת שתי הדירות הקטנות גם יחד. הסעיף נועד להקל על משפרי דיור, מתוך הגדלת משפחה.
כפי שטענו העוררים, סעיף 49ה' לחוק הן במתכונתו לפני תיקון 76 והן אחריו, מאפשר מתן פטור מלא ממס במכר שתי דירות מגורים בהתקיימות תנאים מסויימים. אמנם – לשון הסעיף הינה "על אף הוראות אמור בסעיף 49ב'" (הוא הסעיף העיקרי בפרק חמישי אחד, בעניין מתן פטור במכר דירת מגורים).
כמו כן נטען בהוראת השעה לתיקון 76 הדנה בתקופת המעבר (2014-2017, כאמור) נקבע במפורש כי סעיף 49ה' בנוסחו החדש (כמו גם רשימת סעיפים אחרים) יחול ביום 1.1.2014.
כמו כן טענו העוררים כי הוראת הביצוע 5/2012 של רשות המיסים מתארת במפורש ישום הפטורים של סעיף 49ה', ואין הגיון במתן הסבר לסעיף שיכנס לתוקף רק עוד 4 שנים (כפי שטען מנהל מסמ"ק).
לאור כל האמור ומתוך טענות תכלית שונות, טענו העוררים כי יש ליתן להם פטור מלא ממס במכר שתי הדירות האחרונות (זאת אף שהשומה העצמית שהגישו לגבי הדירה השלישית היתה בחישוב מס ליניארי).
ועדת הערר קבעה כך:
אמנם הניתוח הלשוני של הסעיפים כפי שטענו העוררים, נכון.
יתרה מזו, הסעיף בהוראת השעה שלכאורה "מפיל" את טענת העוררים – סעיף ד(1) להוראת השעה, הקובע כי תינתן הקלה של "פטור ליניארי" על שתי דירות שימכרו בתקופת המעבר, אך ורק אם לגבי אחת מהן יש פער של לפחות 4 שנים ממכר בפטור מלא של דירת מגורים קודמת (דבר שלא מתקיים כאן שכן נמכרה דירה ראשונה כזכור בשנת 2011), הרי שסעיף זה דן רק ב"פטור ליניארי" בעוד שהעוררים מבקשים פטור מלא על פי סעיף 49ה' !!
ועדת הערר קובעת כי לו כאן היה מסתיים הדיון הניתוחי, הרי שהעוררים היו זוכים בדין.

אלא שהשופטת קובעת כי דווקא הסעיף האחרון בהוראת השעה, ס"ק (ד)(4) , הוא זה שסותם את הגולל על עמדת העוררים: הסעיף קובע כי בתקופת המעבר לא יחול פטור ממס לפי סעיף 49ב(2) על מי שנכנס לתקופת המעבר עם שתי דירות.
מכיוון שאחד התנאים להחלת הפטור על דירה בסעיף 49ה' (בנוסחו החדש) הוא כי הדירה האחרת תמכר תוך 12 חודש ממכירת הדירה הקודמת, בפטור ממס – פטור שקיים רק לפי סעיף 49ב(2), אשר כאמור לעייל לא יכול לחול עליהם בהיותם בעלי שתי דירות ביום 1.1.2014, הרי שלא ניתן להחיל את הפטור לפי סעיף 49ה'.
בסיכומו של דבר מוסתה מכירת הדירה השניה (הזולה) כדירה חייבת, והדירה השלישית (היקרה יותר, חוייבה על פי הפטור הליניארי (כמעט פטור מלא ממס).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 25 במאי 2016 פרסם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בחוזר פנימי, כי הוקמה ועדת שומה, אחת – בשלב זה, ליד סניף הביטוח הלאומי בתל אביב. הועדה מטפלת בתיקים מכל הארץ, בהרכב של שלושה חברים מתוך מאגר, ובראשות שופטת בדימוס.

הועדה הוקמה בעקבות עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. העתירה הוגשה לאור העובדה כי עד עתה אף שחוק הביטוח מורה כי, על פי החלטה מנהלית של המל"ל עצמו, עררים על קביעות שהוציא המל"ל, יכולות היו להתנהל מול מנהל אגף הניכויים או סגנו, ובעקבות החלטתם – בפני ביה"ד האזורי לעבודה, או בדרך של ערר ישיר לביה"ד האיזורי לעבודה.

רקע חוקי

• סעיף 359 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "החוק") מקנה זכות למבוטח ולמעסיק לערור בפני ועדת שומה על קביעה של דמי ביטוח על ידי פקיד גביה לפי סעיפים 347, 357 ו-358 לחוק, תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הודעה על הקביעה בדואר רשום.
• סעיף 372 לחוק קובע כי ליד כל סניף של המל"ל תוקם ועדת שומה, והיא תקבע לפי בקשת החייב בתשלום דמי ביטוח את דמי הביטוח שיש לשלמם.
• וועדת שומה לא תהיה כפופה לדיני הראיות אלא תשקול לפי אומד דעתה את חומר הראיות שהובא בפניה. אולם שומה סופית של הכנסה מהמקורות האמורים בסעיפים 344(א) ו-345(א) לחוק, לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה, תחייב את הוועדה.
• החלטת ועדת שומה בשאלה שבעובדה תהיה סופית.

מי רשאי לערער בפני וועדת שומה

מי שפקיד גביה קבע את הסכום המגיע ממנו כדמי ביטוח:

1. בהתאם להוראות סעיף 347 – למי שהיה עובד, או עובד עצמאי, או שלא היה עובד ולא עובד עצמאי, ועבר מאחד הסוגים למשנהו, על בסיס מקור הכנסתו בתקופת התשלום.
2. מכוח סעיף 357 לחוק – בהיעדר דו"ח.
3. מכוח סעיף 358 לחוק – בניגוד לדו"ח.

נוהלי וועדת שומה

• סדרי הדין נקבעו על ידי חברי הוועדה ב"נוהל עבודה וסדרי דין" שפורסם באינטרנט.
• כתב הערר יוגש תוך 30 יום מיום שנמסרה ההודעה על הקביעה בדואר רשום, כמפורט בנוהל העבודה וסדרי הדין.
• שומה סופית של הכנסה לפי סעיפים 344(א) ו-345(א) מחייבת את הוועדה והיא אינה רשאית לדון בה.
• הוועדה היא גוף מעין שיפוטי אשר הנושאים שבהם תדון מוגבלים בחוק והחלטתה מחייבת.
• על החלטות ועדת השומה ניתן לערער לבין הדין לעבודה בשאלות משפטיות ולא בשאלות עובדתיות.

בחוזר מורה המל"ל לפקידיו בכל משלוח קביעת שומה, כי "יש לשים לב שמעתה ואילך בהודעות על קביעת דמי ביטוח שנשלחות לפי סעיפים 347,357,358 יש להוסיף אפשרות השגה בפני ועדת שומה כמו גם במכתבי תשובה שנשלחים למבוטחים/מעסיקים".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.