מבזק מס מספר 641 - 5.5.2016

ביום 28.4.2016 התקבלה החלטה בבקשתו המקדמית של ויקטור ג'רבי, במסגרת ערעורו על צווים שהוצאו ע"י פ"ש רמלה (ע"מ 30296-07-14) לשנות המס 2006-2009, לקבלת הערעור על הסף.
המערער הפעיל עסק להשכרת טרקטור ומשאית ודיווח על הפסדים בעסקו. לטענתו, הפסדים אלו נגרמו בין היתר, בשל מצב בריאותו הלקוי באותה תקופה, כאשר רק בשנת 2009 נטלו שני בניו הצעירים את מושכות העסק לידיהם. פקיד השומה דחה את דיווחיו אלה של המערער וקבע כי מדובר בתוצאה עסקית בלתי סבירה, וערך לו שומות עפ"י תחשיב כלכלי המבוסס על צריכת הסולר בעסק. בנוסף, פסל פ"ש את ספרי העסק לשנות המס שבערעור וכן לשנת המס 2010, פסילה אשר אושרה ע"י ועדה לקבילות פנקסים אליה הוגש ערר.
במסגרת הבקשה האמורה העלה המערער טענות מקדמיות אשר לגישתו די בהן כדי לקבל את הערעור על הסף. בין יתר הטענות נטען כי השומות בצו לשנים 2006-2007 (אשר דו"ח המס בגינן הוגש בשנת המס 2008) התיישנו, ולו בשל כך שהארכת תקופת ההתיישנות עפ"י סעיף 145(א)(2) לפקודה בשנה נוספת נעשתה שלא כדין וללא הנמקה.
יש לציין כי תקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים (להלן – התקופה המקורית) לשנים אלו הסתיימה ביום 31.12.2011 ואישור המנהל לתקופת התיישנות מוארכת בשנה נוספת (דהיינו, עד 31.12.2012) ניתן ביום 27.12.2011. השומה לפי מיטב השפיטה לשנים אלו (וכן לשנים מאוחרות יותר – 2008-2009) הוצאו ביום 21.3.2012.
אחת הטענות שמעלה המערער היא כי ההודעה על הארכת התקופה הגיעה לידיעתו לאחר תום תקופת ההתיישנות המקורית. על כך קובע בית המשפט כי במקרה כזה יש לאמץ את ההלכות שנקבעו בעניין נאמן (ע"א 3929/13, ראה מבזק 576) וינקו וייס (ע"א 805/14, ראה מבזק 614) המורות כי המועד בו יחשב כי פקיד השומה הפעיל סמכותו כדין, הוא מועד משלוח ההודעה לנישום, אשר במקרה האמור נשלחה בזמן.
עם זאת, בית המשפט מעלה שאלה משפטית תאורטית (אליה לא נדרש במקרה שלפנינו): מה הדין במקרה של החלטה על הארכת תקופת ההתיישנות שנתקבלה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות המקורית, ולפיכך אף נשלחה לאחר תום התקופה האמורה?
ומשיב: "…ככל שהמשיב ינהג על פי הוראותיו הפנימיות ויקנה זכות טיעון לנישום במקרה מסוג זה, ראוי כי, הודעה על הכוונה להאריך את התקופה תישלח לנישום טרם חלוף התקופה, גם אם מתן זכות הטיעון וההחלטה עצמה יינתנו לאחר חלוף התקופה המקורית, שכן בכך יהיה כדי להביא לאיזון מסוים בין אינטרס ההסתמכות של הנישום לבין הנימוקים המצדיקים את הארכת התקופה".
בעניין זה, נראה מחד, כי ביהמ"ש מצמצם את האפשרות של פקידי השומה לשלוח הודעה בדבר הארכת תקופת שומה לאחר שתקופת השומה הרגילה כבר נסתיימה (דבר שנעשה על ידי פקידי השומה לא אחת, וזאת ב"מקרים חריגים" כמתואר בחוזר 3/2009 של רשות המיסים), ומאלץ את פקיד השומה לכל הפחות לשלוח הודעה על כוונה לביצוע הארכה, עוד בתוך תקופת השומה הרגילה.
מאידך, ביהמ"ש דווקא מרחיב את טווח הביצוע בפועל של פקיד השומה כך, שככל שהודעה על כוונה להאריך את תקופת ההתיישנות תשלח בתוך התקופה הרי שהדיונים בעניין זה וגיבוש ההחלטה הסופית לבצע ההארכה, יכולים להינתן כבר מחוץ לתקופת השומה הבסיסית !
לדעתנו גישת ביהמ"ש בנקודה תאורטית זו, אינה לב הפסק , אלא אוביטר בלבד,ומובן כי אין לקבל אותה ככתבה, ובמקרה מתאים לתקוף גישה זו בערכאות.

טענה נוספת שמעלה הנישום הינה לגבי העדר הנמקה סבירה מצידו של פקיד השומה בקשר עם הארכת תקופת ההתיישנות. פקיד השומה נימק דבריו בכך שהנישום קיזז הפסדים מעסק מהכנסות מהשכרה וכן כי המחלקה הכלכלית עדיין לא סיימה את החישובים בתיק. בית המשפט קבע, בין היתר לאור המקרים והדוגמאות המובאים באותו חוזר כי הארכה כזו נדרשת במקרים בהם מלאכת עריכת השומה מתעכבת רק בשל קשיים אובייקטיביים, ובכל מקרה, רק בשל נסיבות שאינן קשורות בשורש המחלוקת השומתית בין הנישום לפקיד השומה.
העדר הנמקה, קובע ביהמ"ש, שומט את היכולת להתמודד עם ההחלטה. עיקרון יסוד במשפט המנהלי הוא כי על הרשות לנמק את החלטותיה. בית המשפט מציין כי גם לפי רוח הדברים המובאים בחוזר האמור – כי הארכת תקופה הינה חריג ולא הכלל ולכן השימוש בסמכות זו תעשה במשורה. לפיכך, פנייה להארכת תקופה שומה תעשה במקרים חריגים במיוחד תוך התחשבות בעקרון סופיות השומה – והרי, שבעדר הנמקה לא ניתן לקבוע האם מדובר במקרה "מיוחד" שכזה או אם לאו. אומנם עפ"י סעיף 159 לפקודה ו/או החלת דוקטורינת הבטלות היחסית יכולים היו לרפא את הפגם בדבר העדר הנמקה, אולם פ"ש לא עשה כן במסגרת ערעור זה.
לפיכך בית המשפט קיבל את הערעור לגבי שנות המס 2006-2007, וביטל את השומות לשנים אלו.
יצויין כי בתיקון 211 לפקודה, חזרה תקופת התיישנות הרגילה לתקופה של 4 שנים, וזאת בתחולה מדוחות המס לשנת 2013 ואילך.
מספר סוגיות מענינות נוספות עלו בעניין החלטת ביהמ"ש בעניין פסילת הספרים ותקפותה. על כך נרחיב באחד המבזקים הבאים.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 28.4.2016 התקבלה החלטה בבקשתו המקדמית של ויקטור ג'רבי, במסגרת ערעורו על צווים שהוצאו ע"י פ"ש רמלה (ע"מ 30296-07-14) לשנות המס 2006-2009, לקבלת הערעור על הסף.
המערער הפעיל עסק להשכרת טרקטור ומשאית ודיווח על הפסדים בעסקו. לטענתו, הפסדים אלו נגרמו בין היתר, בשל מצב בריאותו הלקוי באותה תקופה, כאשר רק בשנת 2009 נטלו שני בניו הצעירים את מושכות העסק לידיהם. פקיד השומה דחה את דיווחיו אלה של המערער וקבע כי מדובר בתוצאה עסקית בלתי סבירה, וערך לו שומות עפ"י תחשיב כלכלי המבוסס על צריכת הסולר בעסק. בנוסף, פסל פ"ש את ספרי העסק לשנות המס שבערעור וכן לשנת המס 2010, פסילה אשר אושרה ע"י ועדה לקבילות פנקסים אליה הוגש ערר.
במסגרת הבקשה האמורה העלה המערער טענות מקדמיות אשר לגישתו די בהן כדי לקבל את הערעור על הסף. בין יתר הטענות נטען כי השומות בצו לשנים 2006-2007 (אשר דו"ח המס בגינן הוגש בשנת המס 2008) התיישנו, ולו בשל כך שהארכת תקופת ההתיישנות עפ"י סעיף 145(א)(2) לפקודה בשנה נוספת נעשתה שלא כדין וללא הנמקה.
יש לציין כי תקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים (להלן – התקופה המקורית) לשנים אלו הסתיימה ביום 31.12.2011 ואישור המנהל לתקופת התיישנות מוארכת בשנה נוספת (דהיינו, עד 31.12.2012) ניתן ביום 27.12.2011. השומה לפי מיטב השפיטה לשנים אלו (וכן לשנים מאוחרות יותר – 2008-2009) הוצאו ביום 21.3.2012.
אחת הטענות שמעלה המערער היא כי ההודעה על הארכת התקופה הגיעה לידיעתו לאחר תום תקופת ההתיישנות המקורית. על כך קובע בית המשפט כי במקרה כזה יש לאמץ את ההלכות שנקבעו בעניין נאמן (ע"א 3929/13, ראה מבזק 576) וינקו וייס (ע"א 805/14, ראה מבזק 614) המורות כי המועד בו יחשב כי פקיד השומה הפעיל סמכותו כדין, הוא מועד משלוח ההודעה לנישום, אשר במקרה האמור נשלחה בזמן.
עם זאת, בית המשפט מעלה שאלה משפטית תאורטית (אליה לא נדרש במקרה שלפנינו): מה הדין במקרה של החלטה על הארכת תקופת ההתיישנות שנתקבלה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות המקורית, ולפיכך אף נשלחה לאחר תום התקופה האמורה?
ומשיב: "…ככל שהמשיב ינהג על פי הוראותיו הפנימיות ויקנה זכות טיעון לנישום במקרה מסוג זה, ראוי כי, הודעה על הכוונה להאריך את התקופה תישלח לנישום טרם חלוף התקופה, גם אם מתן זכות הטיעון וההחלטה עצמה יינתנו לאחר חלוף התקופה המקורית, שכן בכך יהיה כדי להביא לאיזון מסוים בין אינטרס ההסתמכות של הנישום לבין הנימוקים המצדיקים את הארכת התקופה".
בעניין זה, נראה מחד, כי ביהמ"ש מצמצם את האפשרות של פקידי השומה לשלוח הודעה בדבר הארכת תקופת שומה לאחר שתקופת השומה הרגילה כבר נסתיימה (דבר שנעשה על ידי פקידי השומה לא אחת, וזאת ב"מקרים חריגים" כמתואר בחוזר 3/2009 של רשות המיסים), ומאלץ את פקיד השומה לכל הפחות לשלוח הודעה על כוונה לביצוע הארכה, עוד בתוך תקופת השומה הרגילה.
מאידך, ביהמ"ש דווקא מרחיב את טווח הביצוע בפועל של פקיד השומה כך, שככל שהודעה על כוונה להאריך את תקופת ההתיישנות תשלח בתוך התקופה הרי שהדיונים בעניין זה וגיבוש ההחלטה הסופית לבצע ההארכה, יכולים להינתן כבר מחוץ לתקופת השומה הבסיסית !
לדעתנו גישת ביהמ"ש בנקודה תאורטית זו, אינה לב הפסק , אלא אוביטר בלבד,ומובן כי אין לקבל אותה ככתבה, ובמקרה מתאים לתקוף גישה זו בערכאות.

טענה נוספת שמעלה הנישום הינה לגבי העדר הנמקה סבירה מצידו של פקיד השומה בקשר עם הארכת תקופת ההתיישנות. פקיד השומה נימק דבריו בכך שהנישום קיזז הפסדים מעסק מהכנסות מהשכרה וכן כי המחלקה הכלכלית עדיין לא סיימה את החישובים בתיק. בית המשפט קבע, בין היתר לאור המקרים והדוגמאות המובאים באותו חוזר כי הארכה כזו נדרשת במקרים בהם מלאכת עריכת השומה מתעכבת רק בשל קשיים אובייקטיביים, ובכל מקרה, רק בשל נסיבות שאינן קשורות בשורש המחלוקת השומתית בין הנישום לפקיד השומה.
העדר הנמקה, קובע ביהמ"ש, שומט את היכולת להתמודד עם ההחלטה. עיקרון יסוד במשפט המנהלי הוא כי על הרשות לנמק את החלטותיה. בית המשפט מציין כי גם לפי רוח הדברים המובאים בחוזר האמור – כי הארכת תקופה הינה חריג ולא הכלל ולכן השימוש בסמכות זו תעשה במשורה. לפיכך, פנייה להארכת תקופה שומה תעשה במקרים חריגים במיוחד תוך התחשבות בעקרון סופיות השומה – והרי, שבעדר הנמקה לא ניתן לקבוע האם מדובר במקרה "מיוחד" שכזה או אם לאו. אומנם עפ"י סעיף 159 לפקודה ו/או החלת דוקטורינת הבטלות היחסית יכולים היו לרפא את הפגם בדבר העדר הנמקה, אולם פ"ש לא עשה כן במסגרת ערעור זה.
לפיכך בית המשפט קיבל את הערעור לגבי שנות המס 2006-2007, וביטל את השומות לשנים אלו.
יצויין כי בתיקון 211 לפקודה, חזרה תקופת התיישנות הרגילה לתקופה של 4 שנים, וזאת בתחולה מדוחות המס לשנת 2013 ואילך.
מספר סוגיות מענינות נוספות עלו בעניין החלטת ביהמ"ש בעניין פסילת הספרים ותקפותה. על כך נרחיב באחד המבזקים הבאים.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

יחיד תושב חוץ מחזיק בחברה זרה (שלא ממדינת אמנה) המחזיקה בחברה ישראלית. החברה הישראלית רכשה נכס בישראל באמצעות מימון שהועבר אליה על ידי החברה הזרה, ונכס זה הניב רווח הון במכירתו.
חלוקת הרווח הכולל בחברה הישראלית (ממכירת הנכס) מועברת לתושב החוץ בשני אפיקים – האחד, ריבית שנצברה על סכום ההלוואה שהוענקה, והיתרה – באמצעות חלוקת דיבידנד.
בכל הנוגע לריבית – תשלומה על ידי החברה הישראלית לחברה הזרה מנוכה מצד אחד מהכנסות החברה הישראלית וממוסה מנגד בידי החברה הזרה, באמצעות ניכוי במקור בשיעור של 25%.
חלוקת הדיבידנד לאחר מכן מהחברה הזרה ליחיד הזר אינה חייבת במס בישראל. כך שיעור המס האפקטיבי בישראל על מרכיב זה של הריבית הינו 25%. בכל הנוגע לדיבידנד – חלוקתו על ידי החברה הישראלית, כידוע, אינו מנוכה כהוצאה ומנגד ממוסה בידי החברה הזרה בשיעור של 30%, שוב – בדרך של ניכוי במקור. חלוקת הדיבידנד לאחר מכן מהחברה הזרה ליחיד הזר אינה חייבת במס בישראל. כך שיעור המס האפקטיבי בישראל על מרכיב זה של הדיבידנד הינו 47.5% (= 30%x75% + 25%).

כאשר אותו יחיד זר עולה לישראל, עלולה להיווצר תקלת מס, הנובעת מעמדת רשות המסים בקשר עם חלוקת דיבידנד מחברה זרה בבעלות עולה שמקורו בהכנסה שהופקה או שנצמחה בישראל.
וכך קובע סעיף 4.1.5.ח לחוזר מספר 1/2011 בעניין עולים חדשים: "דיבידנד המשולם על ידי חברה זרה וההכנסה שממנה מחולק הדיבידנד הופקה בישראל אין לראותה כהכנסה שמקורה מחוץ לישראל ואין להחיל עליה את הוראות סעיף 14(א) לפקודה".
וכך – בגין מרכיב הריבית עשויה רשות המסים לטעון לתשלום אפקטיבי בידי העולה החדש, של 47.5% (47.5%= 30%x75% + 25%), ובגין מרכיב הדיבידנד עשויה לעלות טענה למיסוי תלת שכבתי – הן ברמת החברה הישראלית (שהרי הדיבידנד המחולק ממנה אינו מוכר כהוצאה), הן ברמת החברה הזרה (בדרך של ניכוי במקור כאמור) והן ברמת העולה החדש (בשל עמדת רשות המסים כפי שהתבטאה בחוזר האמור), ובסה"כ בשיעור אפקטיבי של 63.25%.

(63.25% = 52.5%x30% + 30%x75% + 25%).

לעניין זה, תיתכן טענה להפחתת המס לאור הוראות סעיף 163 לפקודה במקרים דומים, לא נרחיב את הדיון בעניין במבזק זה.
פיתרון אפשרי בהקשר זה היה לקבוע כי החברה הזרה נחשבת לחברה תושבת ישראל בשל קיומם של שליטה וניהול מישראל, וכך היה משולם מס דו שכבתי בשיעור אפקטיבי של 47.5% הן בגין מרכיב הריבית (ובעניין זה אין שינוי מהאמור לעיל) והן בגין מרכיב הדיבידנד, שכן חלוקת הדיבידנד מהחברה הישראלית לחברה הזרה המגוירת לא היה חייב במס. דָּא עָקָא, שהגדרת תושב לגבי חבר בני אדם בסעיף 1 לפקודה אינה מאפשרת לכאורה "גיור" של חברה זרה בשל קיומם של שליטה וניהול מישראל בכל הנוגע לעולים חדשים. ונשאלת השאלה אם מדובר בהקלה/הטבה שבאפשרותו של העולה לוותר עליה ולהפעיל לגביו את כללי התושבות הרגילים או שמא מדובר בהוראת חיקוק חלוטה.
לעמדתנו, ההוראה שבסעיף 4.1.5ח לחוזר דלעיל אינה בת תוקף חוקי שכן היא נוגדת את לשון הפקודה, ויש להפעילה רק במקרים בהם הקמת החברה הזרה נעשית רק לצורך הימנעות או הפחתת מס בלתי נאותה ולא במקרים בהם המבנה התאגידי קיים עוד בטרם עלייתו של היחיד לישראל, ולעניין זה ראה מבזקנו מספר 399.
דווקא במקרה המתואר לעיל יש לבחון את חבות המס שהייתה חלה על היחיד לו היה נותר תושב חוץ ולאור תכליתו של תיקון 168 לפקודה (חוק העולים), ליתן פרשנות לפיה לא יורע מצבו של תושב החוץ, בשל עלייתו לישראל.
ככל שהדברים נוגעים במרכיב הדיבידנד, אין להשית שכבת מיסוי שלישית בכל מקרה בנסיבות המתוארות, וביחס למרכיב הריבית, גם אם תתקבל עמדת רשות המסים המצוינת לעיל, לכל הפחות ניתן לשקול להשית מיסוי דו שכבתי רק בגין חלק הריבית הנצבר לאחר העלייה.
בכל מקרה, מומלץ לבחון את היבטי המס החלים בהקשר להחזקות כגון אלו המתוארות לעיל ואחרות, ובמיוחד לבחון אפשרויות לשינויים בטרם העלייה לישראל על מנת להימנע מעיוותי מס שעשויים להיווצר.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

ביום 28.3.2016 ניתנה החלטה שיפוטית בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעניין נאדר מוחמד חדר (ו"ע 2893 -01-16) הקובעת כי למעשה סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין, מאפשר למנהל מסמ"ק להאריך מועד הגשת השגה, גם לכזו שהוגשה באחור של עשרות שנים.
עקרי המקרה שהיה, כך הם:
עסקת מכר מקרקעין מסויימת נטען לגביה כי נעשתה בשנת 1965. ואולם דיווח עליה נעשה בשנת 1992 בלבד.
מנהל מסמ"ק לא קיבל נתונים וראיות לטענות, וקבע שומה לפי המועד בה הוצהרה העסקה – שנת 1992.
העורר הוא יורשו של הקונה. בשנת 2015 הגיש העורר השגה על השומה. ההשגה נדחתה כמובן בטענת שיהוי. העורר ערער על הדחיה לבית המשפט.
לטענת מנהל מסמ"ק:
המועדים הקבועים בחוק להגשת ערר חלפו לפני שנים רבות. כמו כן במקרה הנדון לא מתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 85 לחוק (פתיחת שומה) ואין מקום להורות על הארכת מועד בהתאם לסעיף 107 לחוק. גם אם חל סעיף 85 וניתן להאריך המועדים – לא נתן המערער סיבה מספקת לעשות כן.
רקע חוקי:
סעיף 87(א) לחוק קובע כי השגה תוגש תוך 30 יום מיום שנמסרה למשיג השומה. כן נקבע כי ככל שהוכח למנהל כי האדם החולק על השומה היה מנוע מלהגיש את הבקשה בתוך המועד מחמת שנעדר מהארץ, או עקב מחלה או עקב כל סיבה סבירה אחרת "רשאי הוא להאריך את המועד ככל שנראה סביר לפי הנסיבות".
סעיף 85 לחוק מאפשר למנהל ביוזמתו או ביוזמת הנישום , בנסיבות מסויימות אם נתגלו, לתקן שומה בתוך 4 שנים מיום שנעשתה.
בסעיף 107 לחוק נקבע: " המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להעתר לבקשה".
רבות דובר על הארכת מועדים בחוק מיסוי מקרקעין, לרבות בביהמ"ש העליון.
ביהמ"ש דנן קובע כי אין מדובר במקרה שלנו בהארכת המועדים, לצורך פתיחת שומה על פי סעיף 85 לחוק. עם זאת ביהמ"ש מצביע דווקא על דעת היחיד בהלכת רות כספי:
בהלכת רות כספי (ראה בהרחבה מבזק מס 345), נמצא כי עובדות המקרה לא דרשו קביעת עמדה נחרצת נחרצת בעניין תחולת ההארכה הניתנת על פי סעיף 107 לחוק. בעוד ששניים משלושת השופטים ציינו במפורש כי הם מעדיפים לא לקבוע דעתם בעניין, הרי שהשופט רובינשטיין טרח והביע עמדתו הברורה וקבע:
"במחלוקת זו, דעתי כדעת הרוב בועדת הערר, כי ניתן להאריך את המועד המופיע בסעיף 85 באמצעות סעיף 107. לא מצאתי בלשון סעיף 107 דבר המגביל את תחולתו, ודומני כי אף יהא זה צודק, במקרים מסוימים – גם אם מועטים – לאפשר הארכת המועד הקבוע בסעיף 85".

ביהמ"ש דנן קובע כי אינו נסמך על פתיחת שומה לפי סעיף 85 אלא על הארכת מועד לפי סעיף 87 או סעיף 107. וכך נפסק: "במקרה בו עסקינן, אין מחלוקת, כי ההשגה ובקשת הארכה הוגשו זמן רב מאוד לאחר שחלפו המועדים הקבועים בחוק. כאמור לעיל, הבקשה נשוא הערר הוגשה למעלה משני עשורים לאחר שנקבעה השומה נשוא ההשגה. כאמור, המנהל מוסמך להאריך את המועד להגשת ההשגה ועליו לבחון, האם קיימים טעמים המצדיקים הארכה כאמור". (ההדגשה אינה במקור).
לדברי ביהמ"ש מהחלטת המנהל בבקשת הארכה עולה, כי מדובר בהחלטה לאקונית אשר אין בה התייחסות לסמכותו של המנהל להאריך את המועדים הקבועים בחוק ואין בה התייחסות לנסיבותיו הפרטניות של המקרה הספציפי ולטענות המפורטות בבקשת הארכה. בנסיבות אלו, לא ברור, האם המנהל שקל את מלוא השיקולים הרלוונטיים טרם דחה את בקשת הארכה.
בסיכום: ביהמ"ש החזיר השיב את הסוגיה לשולחנו של המנהל לדון בשנית ולהחליט עניינית על האפשרות לקבל את מועד הגשת ההשגה או לא.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 28 במרץ 2016 פורסם תיקון מס' 176 לחוק הביטוח הלאומי.
מטרת התיקון למנוע פגיעה בגמלת יולדות עצמאיות, שהכנסתן בשנת הלידה נפגעה כפועל יוצא של ההיריון והלידה. בסמוך לפרסום תיקון החוק, פרסם המל"ל חוזר מס' 1452 המתאר את שינוי החקיקה. התיקון לחוק חל על דמי לידה ועל גמלה לשמירת היריון, חל על גברים שתובעים דמי לידה, וכן על הורים מאמצים, הורים מיועדים ומשפחות אומנה. להלן עיקרי השינוי:
רקע חוקי

• סעיף 342 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי עובד עצמאי חייב בתשלום דמי ביטוח בעד עצמו.
• סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי דמי הביטוח של עובד עצמאי מחושבים לפי ההכנסה בשנת המס השוטפת בהתאם לשומת ההכנסה לאותה שנה, וכל עוד לא נערכה שומה ישולמו מקדמות בעבור דמי הביטוח.
• סעיפים 53 ו-54 לחוק הביטוח הלאומי קובעים כי גמלה לשמירת היריון ודמי לידה יחושבו לפי שכר העבודה הרגיל של מבוטחת (עד התקרה, כולל לעובדת עצמאית) המחושב בהתאם להכנסה ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדם ליום הקובע.
• היום הקובע – יום הפסקת העבודה של המבוטחת בהיותה בהיריון שנסתיים בלידה, שלגביה מוגשת התביעה לדמי הלידה.
• לגבי עובדת שכירה, מאפשרות תקנות הביטוח הלאומי (אימהות) להשלים דמי לידה עד השכר המלא, אם לא שולם שכר מלא לפני היום הקובע מפאת מחלה, תאונה, שביתה, השבתה, חופשה, ימי אבל, או מכל סיבה אחרת שאינה תלויה במבוטחת.

אופן חישוב דמי הלידה של עובדת עצמאית

• תשלום דמי לידה לעובדת עצמאית מתבצע בשלב הראשון על בסיס ההכנסה שלפיה שולמו מקדמות דמי הביטוח.
• הגמלה מחושבת מחדש בכל פעם לאחר קבלת שומה ממס הכנסה, על בסיס ההכנסה בשומה.
• במקרים שבהם התקבלה שומה ממס הכנסה הנמוכה יותר מהבסיס שעל פיו שולמו המקדמות השוטפות, נדרשו מבוטחות להחזיר דמי לידה אף בחלוף מספר שנים מתשלום הגמלה.

תיקון החוק

• תיקון 176 לחוק הביטוח הלאומי נועד במקור למנוע או להקטין את החובות כמתואר לעיל, בדרך של מתן האפשרות לבחור את ההכנסה הגבוהה מבין השתיים: ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה בשנה שבה חל היום הקובע או בשנה שקדמה לשנה שבה חל היום הקובע.

מקרים מיוחדים והארות

• מבוטחת שלא עבדה כעצמאית בשנה קודמת: שינוי החקיקה לא יטיב עימה שכן אין שנה קודמת.
• עובדת שכירה ועצמאית: הבחינה לאיתור רבע השנה המיטיב יותר ושינוי הגמלה בהתאם, יבוצע רק לגבי חלק הגמלה השייך להכנסותיה כעצמאית. חישוב הגמלה לגבי חלק הכנסותיה כשכירה, ייוותר בלא שינוי.
• לגבי מבוטחת שרבע השנה לגביה נפרס על פני שתי שנות מס, תיעשה בדיקה בנפרד לגבי רבע השנה המיטיב, כאשר תתקבל השומה לכל שנה רלוונטית.
• יצויין כי אף על פי שמטרת החוק הייתה מלכתחילה להיטיב עם מי שנוצרו לה חובות בדמי לידה, החוק קובע כי הגמלה תינתן לפי רבע השנה המטיבה ביותר בין שתי השנים, ולא רק במצבים שבהם עלול להיווצר ליולדת חוב בשל בסיס ההכנסה שחושב עבור מקדמות דמי הביטוח.
• הוראות החוק החדשות יכנסו אמנם לתוקף ביום 27.4.2016, והן יחולו על עובדת עצמאית שהיום הקובע לגביה חל ביום זה ואילך, אך השפעת החוק על דמי הלידה תתחיל רק כשיגיעו השומות לשנת 2016 – במהלך שנת 2017.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה.