מבזק מס מספר 621 - 10.12.2015

סעיף 75ב1(ד) לפקודה קובע כי בעל מניות תושב ישראל, שהינו בעל שליטה בחברת משלח יד זרה (חמי"ז), שלה יש רווחים מאותו משלח יד מיוחד, יחויב בדיבידנד רעיוני (בשיעור מס חברות) בתום שנת המס שבה הופקו אותם הרווחים. כנגד המס בגין הדיבידנד הרעיוני, מתיר סעיף 75ב1(ה) לפקודה, כזיכוי, את מס החברות הזר ששולם בפועל בידי החמי"ז במדינת מושבה.
ישנם מקרים בהם חמי"ז משלמת מס חברות לא רק במדינת מושבה, אלא גם במדינה בה הופקה אותה ההכנסה. נשאלת השאלה מהו הדין בעת תשלום מס חברות במדינה זרה שאיננה מדינת המושב של החמי"ז? נציין שבד"כ אותו מס ששולם במדינה אחרת מזוכה כנגד מס החברות החל על החמי"ז במדינת מושבה ולפיכך הסכום המשולם בפועל
במדינת המושב, אשר ניתן כזיכוי בהתאם לסעיף 75ב1(ה) כאמור – נמוך יותר.
לטעמנו, ואף להבנתנו את עמדת רשות המיסים, מס חברות ששולם במדינה בה הופקה ההכנסה ע"י החמי"ז יותר אף הוא כזיכוי כנגד המס שיוטל בגין הדיבידנד הרעיוני.

שאלה נוספת הנשאלת בהקשר זה, היא האם מס שנוכה במקור במדינה שלישית (בה הופקה ההכנסה) עונה להגדרת מס חברות זר?

לעמדתנו, ניכוי מס במקור כאמור אכן עונה להגדרת "מס חברות" מאחר ומדובר במס המוטל על חברה, ואין נפקא מינה אם הוא משולם באופן ישיר על ידי החמי"ז (כמו למשל במקרה בו קיים לחמי"ז מוסד קבע במדינת המקור והיא מגישה דוחות מס באותה מדינה) או בדרך של ניכוי במקור.

לפיכך, גם מס זה צריך להינתן כזיכוי כנגד המס שישולם בישראל.
מהו הדין במקרה בו שולם מס במדינה כלשהי, על פי הדין החל באותה מדינה, שהיא איננה מדינת המושב וגם לא המדינה בה הופקה ההכנסה, בהתאם לכללי המקור הקבועים בסעיף 4א לפקודה? האם במקרה כזה יינתן זיכוי כנגד המס האמור?
דוגמא למקרה כאמור היא ניכוי במקור המבוצע במדינות מסוימות (ארה"ב וספרד למשל) בעת תשלום לתושב מדינה הכלולה ב"רשימה השחורה" של אותן המדינות. זהו מקרה בו לא מופקת הכנסה באותה המדינה (בה מנוכה המס במקור) אך עדיין משולם בה מס.
דוגמא נוספת היא ניכוי מס במקור על שירותים טכניים המשולמים מאת חברה תושבת הודו למשל, לחברת חמי"ז תושבת מדינה א' בגין שרותים שנתנה במדינה ב'. תשלום כאמור חב בניכוי במקור עפ"י הוראות הדין בהודו, כמו גם על פי אמנות המס שלה (בין היתר – גם עם ישראל), אולם עפ"י סעיף 4א לפקודה, רואים את מקום הפקת ההכנסה כמקום ביצוע השירותים.
לטעמנו, ראוי כי יינתן זיכוי כנגד כל מס ששולם כדין במדינה זרה: מטרת המחוקק בחקיקתו את סעיף החמי"ז, הייתה מניעת התחמקות ממס בידי יחידים הפועלים באמצעות חברת משלח יד זרה.
מקרים בהם משולמים מיסים במדינות בהן פועלת החמי"ז או שהיא מקבלת תשלומים שונים מתחומן, מצביעים דווקא על היעדר כוונה להתחמקות מתשלום מיסים (ובכלל, מדובר על חברה המיישמת את הוראות 75ב1 ומשלמת את ההשלמה למס החברות הישראלי) ומשכך, אין סיבה להגביל את הזיכוי המגיע לחמי"ז, שהרי כל פרשנות אחרת תביא למצב של עודף מס ואף כפל מס, מצב שרצוי למנעו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח יוסי שלום ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

סעיף 75ב1(ד) לפקודה קובע כי בעל מניות תושב ישראל, שהינו בעל שליטה בחברת משלח יד זרה (חמי"ז), שלה יש רווחים מאותו משלח יד מיוחד, יחויב בדיבידנד רעיוני (בשיעור מס חברות) בתום שנת המס שבה הופקו אותם הרווחים. כנגד המס בגין הדיבידנד הרעיוני, מתיר סעיף 75ב1(ה) לפקודה, כזיכוי, את מס החברות הזר ששולם בפועל בידי החמי"ז במדינת מושבה.
ישנם מקרים בהם חמי"ז משלמת מס חברות לא רק במדינת מושבה, אלא גם במדינה בה הופקה אותה ההכנסה. נשאלת השאלה מהו הדין בעת תשלום מס חברות במדינה זרה שאיננה מדינת המושב של החמי"ז? נציין שבד"כ אותו מס ששולם במדינה אחרת מזוכה כנגד מס החברות החל על החמי"ז במדינת מושבה ולפיכך הסכום המשולם בפועל
במדינת המושב, אשר ניתן כזיכוי בהתאם לסעיף 75ב1(ה) כאמור – נמוך יותר.
לטעמנו, ואף להבנתנו את עמדת רשות המיסים, מס חברות ששולם במדינה בה הופקה ההכנסה ע"י החמי"ז יותר אף הוא כזיכוי כנגד המס שיוטל בגין הדיבידנד הרעיוני.

שאלה נוספת הנשאלת בהקשר זה, היא האם מס שנוכה במקור במדינה שלישית (בה הופקה ההכנסה) עונה להגדרת מס חברות זר?

לעמדתנו, ניכוי מס במקור כאמור אכן עונה להגדרת "מס חברות" מאחר ומדובר במס המוטל על חברה, ואין נפקא מינה אם הוא משולם באופן ישיר על ידי החמי"ז (כמו למשל במקרה בו קיים לחמי"ז מוסד קבע במדינת המקור והיא מגישה דוחות מס באותה מדינה) או בדרך של ניכוי במקור.

לפיכך, גם מס זה צריך להינתן כזיכוי כנגד המס שישולם בישראל.
מהו הדין במקרה בו שולם מס במדינה כלשהי, על פי הדין החל באותה מדינה, שהיא איננה מדינת המושב וגם לא המדינה בה הופקה ההכנסה, בהתאם לכללי המקור הקבועים בסעיף 4א לפקודה? האם במקרה כזה יינתן זיכוי כנגד המס האמור?
דוגמא למקרה כאמור היא ניכוי במקור המבוצע במדינות מסוימות (ארה"ב וספרד למשל) בעת תשלום לתושב מדינה הכלולה ב"רשימה השחורה" של אותן המדינות. זהו מקרה בו לא מופקת הכנסה באותה המדינה (בה מנוכה המס במקור) אך עדיין משולם בה מס.
דוגמא נוספת היא ניכוי מס במקור על שירותים טכניים המשולמים מאת חברה תושבת הודו למשל, לחברת חמי"ז תושבת מדינה א' בגין שרותים שנתנה במדינה ב'. תשלום כאמור חב בניכוי במקור עפ"י הוראות הדין בהודו, כמו גם על פי אמנות המס שלה (בין היתר – גם עם ישראל), אולם עפ"י סעיף 4א לפקודה, רואים את מקום הפקת ההכנסה כמקום ביצוע השירותים.
לטעמנו, ראוי כי יינתן זיכוי כנגד כל מס ששולם כדין במדינה זרה: מטרת המחוקק בחקיקתו את סעיף החמי"ז, הייתה מניעת התחמקות ממס בידי יחידים הפועלים באמצעות חברת משלח יד זרה.
מקרים בהם משולמים מיסים במדינות בהן פועלת החמי"ז או שהיא מקבלת תשלומים שונים מתחומן, מצביעים דווקא על היעדר כוונה להתחמקות מתשלום מיסים (ובכלל, מדובר על חברה המיישמת את הוראות 75ב1 ומשלמת את ההשלמה למס החברות הישראלי) ומשכך, אין סיבה להגביל את הזיכוי המגיע לחמי"ז, שהרי כל פרשנות אחרת תביא למצב של עודף מס ואף כפל מס, מצב שרצוי למנעו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח יוסי שלום ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

ביום 1.12.2015 התקבל פס"ד בעניין בריטיש ישראל (להלן: "בריטיש") (ו"ע 46205-08-11) בשאלה – כיצד יחושב שווי הרכישה של מניות באיגוד מקרקעין שנרכשו ע"י בריטיש במסגרת עסקת מיזוג במתווה של החלפת מניות – האם עפ"י שווי המקרקעין שבבעלות האיגוד או עפ"י שווין של המניות הנרכשות?
ביום 23.12.2008 רכשה בריטיש (חברת תושבת ישראל) מחברת אקטיב תושבת ליכטנשטיין, 50% ממניות חברת טמרס נדל"ן (להלן: "טמרס"), לה נכסי מקרקעין רבים, בעסקת מיזוג בדרך של החלפת מניות החלפת מניות כקבוע בסעיף 103כ לפקודה בתמורה להקצאת 16.67% מהון המניות של בריטיש.
הצדדים לעסקת המיזוג פנו למנהל הרשות בבקשה לאשר את עסקת המיזוג כנדרש עפ"י סעיף 103כ(ב) לפקודה. יש לציין כי במסגרת הבקשה האמורה הצהירו החברות המבקשות כי טמרס ישראל איננה בגדר איגוד מקרקעין.
ביום 14.6.2009 אושרה החלטת המיסוי בעניין המיזוג תוך ציון ברור במסגרת ההחלטה כי אין בה משום אישור הצהרותיהם לגבי סיווגה של טמרס ישראל כי איננה איגוד מקרקעין, ואם יקבע אחרת ע"י מנהל מסמ"ק הרי שחברת בריטיש תידרש לשלם מס רכישה בשיעור של 0.5% בגין העברת המניות המועברות אליה כשהוא נושא ריבית וה"ה ממועד שינוי המבנה, כקבוע בהוראות הסעיף.
כמו-כן, במסגרת החלטת המיסוי אושרה הערכת שווי המניות ולפיה השווי הינו 229 מיליון ₪.
מנהל מסמ"ק לא קיבל את העמדה וקבע כי טמרס ישראל הינה איגוד מקרקעין ועל כן בריטיש חייבת בתשלום מס רכישה בגין עסקת המיזוג. יתרה מזו המנהל דרש שמס הרכישה יחושב משווי המקרקעין שבבעלות טמרס ישראל (שהוערך ע"י שמאי) בשווי של 325 מיליון ₪, ולא משווי המניות שהיה כאמור נמוך יותר באופן משמעותי.
בהסכמת הצדדים הותלתה ההכרעה האם טמרס הינה איגוד מקרקעין אם לאו, בערעור לביהמ"ש העליון שהוגש בעניין חוצות המפרץ. פס"ד דנן דן אך ורק באופן חישוב מס הרכישה, ככל שיקבע שמדובר באיגוד מקרקעין.
בריטיש טענה כי לכל היותר עליה לשלם מס רכישה לפי שווי המניות כאמור, ואין לפנות להוראות חוק מסמ"ק הייחודיות בעניין שווי הרכישה של איגוד מקרקעין.
מנהל מסמ"ק טען כי המקור להטבות המס במקרה כזה (שאיגוד מקרקעין צד לו) הינו רק באישור המנהל דהיינו, רק עפ"י הקבוע בהחלטת המיסוי ולא בסעיף 103כ לפקודה – וגם את הוראות הסעיף עצמו לדעתו, יש לפרש עפ"י הגדרת המונחים בחוק מיסוי מקרקעין – שם נקבע כי שווי הרכישה של מניות באיגוד מקרקעין הינו לפי שווי המקרקעין שבבעלות האיגוד ולא שווי המניות של האיגוד.
ועדת הערר סוקרת את השינויים בחוק מסמ"ק החל מתיקון 50 (משנת 2001), מאז למעשה בוטל עקרון הרמת המסך לעניין חישוב מס השבח במכירת מניות של איגוד (וכך השווה חישובו לחישוב רווח הון שבפקודה) בעוד שלגבי מס רכישה עקרון זה עדיין שריר וקיים כך שעד היום מס רכישה ברכישת מניות באיגוד מקרקעין מחושב משווי המקרקעין שבידי האיגוד ולא משווי המניות.
עם זאת, קובעת ועדת הערר, כי בכל מיזוג שאחד המשתתפים בו הינו איגוד מקרקעין והמנהל נתן אישורו לכך הרי שעל המיזוג יחולו הוראות פרק המיזוגים שבפקודה (פרק ה'2) אלא אם קבע המנהל באישור שנתן תנאים המסייגים או קבע תנאים נוספים לאלה הקבועות בהוראות. וכך נאמר: "אולם מרגע שניתן האישור חוזר המיזוג לתחולת פרק המיזוגים. מקור החיוב במס רכישה בשיעור מופחת נעוץ במקרה שכזה בהוראות הפקודה ולא בהחלטות המנהל, אלא אם קבע המנהל הוראה אחרת ושונה במסגרת החלטתו לאשר את תחולת פרק המיזוגים על עסקת המיזוג."
לפיכך, אם הוראות פרק המיזוגים הן שקובעות, הרי ש "מס רכישה בשיעור של 0.5% משוויה" של המכירה עפ"י סעיף 103כ(ב) לפקודה, הכוונה מסכום המכירה שהוא שווי השוק של המניות הנמכרות מועברות במיזוג. הוועדה אף מפנה ללשון החלטת המיסוי עצמה שם התייחסו למצב בו יקבע באופן חלוט כי טמרס הינה איגוד מקרקעין ואז: "תידרש בריטיש לשלם מס רכישה … בשיעור של 0.5% בגין העברת המניות המועברות".

גם מפיסקה זו, מוצאת הועדה תימוכין לחבות מס רכישה לפי שווי המניות המועברות ולא לפי שווי זכויות המקרקעין שבבעלות האיגוד המועבר.

מספר הערות:
במקרה הנדון רכשה העוררת במקביל את יתרת 50% ממניות טמרס מחברת אקטיב, חברה תושבת דנמרק, בעסקת מזומן. לא צויין כלל כי התנהל לגבי עסקה מקבילה זו, התנהלות משפטית בעניין מעמד טמרס כאיגוד מקרקעין אם לאו.
לא זו אף זו הרי בעוד שלגבי מחצית מניות טמרס שהועבר בעסקת החלפת המניות דנן, הוסכם כי שווין הינו כ – 229 מליון ₪, הרי מצויין במפורש בעובדות המקרה כי שווי מניות 50% של טמרס שרכש מאקטיב היה 171 מליון ₪ בלבד…
יש להניח שבהחלטות המיסוי הבאות במקרים דומים, תנסה רשות המיסים לציין במפורש כי יוטל מס רכישה על שווי נכסי המקרקעין ולא לפי שווי המניות המועברות.
לא ברור לדעתנו האם "תאומים" מעין אלו הינם בסמכותו ואינם מנסים לגבור על לשון החוק כפי שעולה מלשון סעיף 103ב(2) ובפסק דנן.

מאידך, מצב בו שווי מניות האיגוד עולה על שווי זכויות המקרקעין באיגוד (כגון במצב בו ישנם חייבים או מזומנים בנוסף למקרקעין), והעברת המניות במיזוג תביא להחלת מס רכישה גם על שווי המזומן/חייבים, נראה לא סביר.
יש להניח כי השאלה האם מטרת חלק ה2 לפקודה לעודד שינויי מבנה לרבות של איגודי מקרקעין, בדרך של הפחתת מס הרכישה ל – 0.5% בלבד, ובנוסף גם בדרך של שינוי בסיס המס לחישוב מס הרכישה, תידון שוב בערכאות בעתיד, ויתכן אף שבביהמ"ש העליון.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 2 בדצמבר 2015 ניתן בביה"ד האזורי לעבודה פס"ד בעניין אלפונסו מכלוף (להלן: "אלפונסו") (ב"ל 13357-04-13).
אלפונסו היה עובד עצמאי שהעסיק עובד.

פסק הדין דן בשני עניינים שונים לחלוטין:

1. חבות בדמי ביטוח של תקבול שקיבל אלפונסו מחברת ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מפוליסה פרטית שעשה.
2. דרישתו של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") מאלפונסו כמעסיק, להחזר תשלום דמי פגיעה בעבור 12 ימי פגיעה ראשונים שהמל"ל שילם לעובדו של אלפונסו.

במבזק זה, נדון בסוגיה השניה בלבד:

עיקרי החוק
סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "החוק") קובע כי המל"ל ישלם דמי פגיעה למבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת.
דמי הפגיעה לא ישולמו בעד תקופה העולה על 13 שבועות.
סעיף 93 לחוק קובע כי בגין יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אך המעסיק ישלם את שכר העובד.
בגין שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אלא אם המבוטח לא היה מסוגל לעבוד כאמור 12 ימים לפחות לאחר יום הפגיעה.

סעיף 94 לחוק קובע כי מעסיק חייב להחזיר למל"ל את דמי הפגיעה שהמל"ל שילם לעובד בעד 12 ימי הפגיעה הראשונים שלאחר יום הפגיעה ("תקופת הזכאות הראשונה").

תמצית עובדתית, טענות הצדדים בסוגיה זו ופסק הדין

1. עובדו של אלפונסו נפגע והגיש תביעה לגמלת פגיעה בעבודה. תביעתו נדחתה.
2. משכך פנה העובד לאלפונסו והאחרון שילם לו את שכרו המלא בתקופה שהוא נעדר מהעבודה.
3. בשלב מאוחר יותר הכיר המל"ל בכל זאת בתביעת העובד ושילם לו דמי פגיעה בעבודה, ומנגד דרש שיפוי מאלפונסו כהוראת סעיף 94 לחוק.
4. החיוב האמור קוזז מתשלומים שהיו מגיעים לאלפונסו מהמל"ל.
5. לאור ההסכמה בין הצדדים כי המעסיק שילם את שכרו של העובד בתקופת הזכאות הראשונה, מביע ביה"ד מורת רוח מהתנהלותו של המל"ל בעניין, וקובע:
   "בנסיבות שכאלה, אין זה מן הראוי שהנתבע (המל"ל) אשר בחר להכיר בתביעת העובד תקופה ארוכה לאחר הגשת התביעה (ולאמיתו של דבר, לאחר שדחה את התביעה והכיר בה רק בדיעבד), ידרוש החזר ממעסיק שדאג שעובדו לא יגיע לפת לחם בתקופת פגיעתו ושילם לו במועד בגין תקופת הזכאות הראשונה".
6. מוסיף ביה"ד ומתווה עיקרון:
   "במקרים רבים, מתעכב תשלום דמי הפגיעה לעובדים הן מחמת עיכוב הטיפול בתביעת העובד והן מחמת תביעה שנדחית על ידי פקיד התביעות ורק לאחר הליך משפטי מוכרת בדיעבד.
   במקרים כגון אלה נוהגים מעסיקים רבים לסייע לעובדיהם בתשלום בגין תקופת העדרותם הן כתקופת מחלה והן כסיוע לתקופה הקשה. מן הראוי הוא שהנתבע יברר האם בוצע תשלום לעובד ישירות על ידי המעסיק אם לאו, שאם לא כן, יצא העובד נשכר פעמיים והמעסיק שנהג ברוחב לב… ניזוק. הפניית מעסיק לתבוע השבה מעובדו במקרים רבים אינה ריאלית ואינה עושה צדק עם מעסיק שנהג כראוי. זאת ועוד, אפשרויותיו של הנתבע לחזור אל העובד ולקזז תשלומי כפל עולות על יכולותיו של המעסיק לעשות כן".
7. דרישת המל"ל לקבלת שיפוי כאמור מאלפונסו, בוטלה.

בשולי הדברים:

• כפועל יוצא של פסיקה זו ועל מנת שהעובד לא יהנה מכפל השתכרות, מציע ביה"ד כי המל"ל, לו יש יכולות העולות על יכולות המעסיק, יחזור וייפרע מהעובד.
• אין ספק שביה"ד קובע על פי כללי הצדק המוסרי והכלכלי.
• אנו רואים בפסיקה זו כהמשך למגמה ארוכה של פסיקה בשנים האחרונות, לפיה הפסיקה היא עפ"י תכלית כלכלית, ולאו דווקא צייתנית דווקנית ללשון החקיקה גרידא.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.

ביום 2 בדצמבר 2015 ניתן בביה"ד האזורי לעבודה פס"ד בעניין אלפונסו מכלוף (להלן: "אלפונסו") (ב"ל 13357-04-13).
אלפונסו היה עובד עצמאי שהעסיק עובד.

פסק הדין דן בשני עניינים שונים לחלוטין:

1. חבות בדמי ביטוח של תקבול שקיבל אלפונסו מחברת ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מפוליסה פרטית שעשה.
2. דרישתו של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") מאלפונסו כמעסיק, להחזר תשלום דמי פגיעה בעבור 12 ימי פגיעה ראשונים שהמל"ל שילם לעובדו של אלפונסו.

במבזק זה, נדון בסוגיה השניה בלבד:

עיקרי החוק
סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "החוק") קובע כי המל"ל ישלם דמי פגיעה למבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת.
דמי הפגיעה לא ישולמו בעד תקופה העולה על 13 שבועות.
סעיף 93 לחוק קובע כי בגין יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אך המעסיק ישלם את שכר העובד.
בגין שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אלא אם המבוטח לא היה מסוגל לעבוד כאמור 12 ימים לפחות לאחר יום הפגיעה.

סעיף 94 לחוק קובע כי מעסיק חייב להחזיר למל"ל את דמי הפגיעה שהמל"ל שילם לעובד בעד 12 ימי הפגיעה הראשונים שלאחר יום הפגיעה ("תקופת הזכאות הראשונה").

תמצית עובדתית, טענות הצדדים בסוגיה זו ופסק הדין

1. עובדו של אלפונסו נפגע והגיש תביעה לגמלת פגיעה בעבודה. תביעתו נדחתה.
2. משכך פנה העובד לאלפונסו והאחרון שילם לו את שכרו המלא בתקופה שהוא נעדר מהעבודה.
3. בשלב מאוחר יותר הכיר המל"ל בכל זאת בתביעת העובד ושילם לו דמי פגיעה בעבודה, ומנגד דרש שיפוי מאלפונסו כהוראת סעיף 94 לחוק.
4. החיוב האמור קוזז מתשלומים שהיו מגיעים לאלפונסו מהמל"ל.
5. לאור ההסכמה בין הצדדים כי המעסיק שילם את שכרו של העובד בתקופת הזכאות הראשונה, מביע ביה"ד מורת רוח מהתנהלותו של המל"ל בעניין, וקובע:
   "בנסיבות שכאלה, אין זה מן הראוי שהנתבע (המל"ל) אשר בחר להכיר בתביעת העובד תקופה ארוכה לאחר הגשת התביעה (ולאמיתו של דבר, לאחר שדחה את התביעה והכיר בה רק בדיעבד), ידרוש החזר ממעסיק שדאג שעובדו לא יגיע לפת לחם בתקופת פגיעתו ושילם לו במועד בגין תקופת הזכאות הראשונה".
6. מוסיף ביה"ד ומתווה עיקרון:
   "במקרים רבים, מתעכב תשלום דמי הפגיעה לעובדים הן מחמת עיכוב הטיפול בתביעת העובד והן מחמת תביעה שנדחית על ידי פקיד התביעות ורק לאחר הליך משפטי מוכרת בדיעבד.
   במקרים כגון אלה נוהגים מעסיקים רבים לסייע לעובדיהם בתשלום בגין תקופת העדרותם הן כתקופת מחלה והן כסיוע לתקופה הקשה. מן הראוי הוא שהנתבע יברר האם בוצע תשלום לעובד ישירות על ידי המעסיק אם לאו, שאם לא כן, יצא העובד נשכר פעמיים והמעסיק שנהג ברוחב לב… ניזוק. הפניית מעסיק לתבוע השבה מעובדו במקרים רבים אינה ריאלית ואינה עושה צדק עם מעסיק שנהג כראוי. זאת ועוד, אפשרויותיו של הנתבע לחזור אל העובד ולקזז תשלומי כפל עולות על יכולותיו של המעסיק לעשות כן".
7. דרישת המל"ל לקבלת שיפוי כאמור מאלפונסו, בוטלה.

בשולי הדברים:

• כפועל יוצא של פסיקה זו ועל מנת שהעובד לא יהנה מכפל השתכרות, מציע ביה"ד כי המל"ל, לו יש יכולות העולות על יכולות המעסיק, יחזור וייפרע מהעובד.
• אין ספק שביה"ד קובע על פי כללי הצדק המוסרי והכלכלי.
• אנו רואים בפסיקה זו כהמשך למגמה ארוכה של פסיקה בשנים האחרונות, לפיה הפסיקה היא עפ"י תכלית כלכלית, ולאו דווקא צייתנית דווקנית ללשון החקיקה גרידא.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.