ביום 19/01/2014 ניתן פס"ד בעניין קרינגל (להלן: "המערער") (עמ"ה 6790-01-10). הסוגיה המרכזית שעמדה לדיון בפסק הדין, היא מה דינו של תקבול אשר קיבל המערער לאחר פרישתו, בתמורה להתחייבותו שלא להתחרות בחברה בה עבד.

המערער עבד בקבוצת אסם במשך כ- 38 שנים, ושימש בתפקידו האחרון כמשנה למנכ"ל קבוצת אסם, עד לפרישתו בשנת 2004. כחודשיים לאחר פרישתו נחתם בינו לבין אסם "הסכם לשמירת סודיות ואי תחרות" לפיו התחייב המערער שלא להתחרות באסם לתקופה של שנתיים, בתמורה לסך של 4 מיליון ₪, שהופקדו בנאמנות עבורו עד לתום תקופה זו. לאחר פרישתו המשיך המערער לשמש כדירקטור בחברות שהיו חלק מקבוצת אוסם.

לטענת המערער במשך כל שנות העסקתו באוסם, לא היה לו הסכם העסקה, זאת בניגוד לבכירים אחרים בהנהלה להם יש הסכם העסקה הכולל חובת סודיות והתחייבות לאי תחרות לשנתיים.

המערער טען כי מרכיב התשלום בעבור התחייבותו שלא להתחרות בחברה הינו בבחינת מכירת נכס הון אשר שיעור המס בגינו באותה עת עמד על 20%.

פקיד השומה טענה כי התקבול שולם למערער בגין עבודתו, ולכן מהווה תחליף שכר, או רווח מעסק או משלח יד – ובכל מקרה המדובר בהכנסה פירותית.

בהתאם לראיות ולנסיבות שהוצגו בפני ביהמ"ש ובין השאר כי המערער ויתר על בונוסים ולא הוכחה כל "סכנה" מתחרות כזו, ביהמ"ש מגיע למסקנה בדומה לפס"ד בעניין בייגל שהתשלום אינו בגין אי תחרות אלא רכיב שכר לכל דבר ועניין.

לדעת ביהמ"ש: גם ללא התשלום האמור היה המערער מחוייב לשמור על סודות מסחריים ועל אי תחרות למשך שנתיים. כמו כן לדעת ביהמ"ש בעת פרישתו של המערער לא נזקקה אסם להתקשר עמו בהסכם אי תחרות ולכן התשלום שהתקבל מהווה פיצוי נוסף או בונוס על תרומתו לאסם.

נזכיר כי נושא אי התחרות נדון באחרונה במספר פס"ד: יוסף ברנע (ראו מבזק מס מספר 498),  יורשי בייגל (מבזק 475), עגיב (מבזק 489) ופס"ד אבידן.

מכל פסקי הדין שבנדון עולה כי בהחלט ישנו נכס הון שהוא בבחינת אי תחרות. אלא שהתוצאות השונות של פסקי הדין, נובעות מתשתית עובדתית שונה מהותית:

בפס"ד קרינגל אין כב' השופט אלטוביה קובע כי הוא אינו מקבל את מסקנות כב' השופט סטולר בעניין ברנע ושל כב' השופט סוקול בעניין אבידן, אלא הוא מאבחן את הנסיבות השונות.  

למרות אי קבלת ביהמ"ש את הטענות העובדתיות של המערער והגעה למסקנה שיפוטית, ממשיך ודן ביהמ"ש בשאלה האם הכנסה הנובעת מאי תחרות מהווה הכנסת עבודה או רווח הון. ביהמ"ש קובע כי יש לראות בהכנסת המערער כהכנסת עבודה וזאת באבחנה בין פס"ד ברנע שבו נקבע כי המעסיקה חששה מפני תחרות מצד ברנע וראתה צורך אמיתי לחזק את תנאי האי תחרות:

"עם כל הכבוד, נראה כי המקרה שנדון בעניין ברנע, שונה באופן מהותי מענייננו,.."

כן מאבחן ביהמ"ש את המקרה דנן מפס"ד אבידן שבעניינו נקבע כי התקבול שקיבל אבידן היה בתמורה להתחייבותו שלא לעבוד, לייעץ או ליצור קשר עסקי עם מתחרים וזאת בניגוד למקרה דנן שבו התחייבותו של המערער היתה שמירה על סודותיה המסחריים של אסם.

לסיכום חוזר ומדגיש כבוד השופט אלטוביה בפסק דינו כי:

"לעניין, זה מצאתי לנכון להדגיש כי מסקנתי זו מתייחסת רק לנסיבות עניינו, דהיינו סיווג הכנסה הנובעת מהסכם אי תחרות הנכרת בין עובד למעביד במטרה למנוע מהעובד להתחרות במעביד אגב שימוש בסודות מסחריים של המעביד אשר נרכשו על ידי העובד תוך כדי עבודתו." (הדגשה אינה במקור, א.ח.א).

בסיכום: אף שהערעור דנן נדחה אין לדעתנו לראות בו סתימת גולל על סוגיית אי התחרות, להיפך – בתנאים אחרים, נראה כי בתי המשפט  יאפשרו לראות באי תחרות – רווח הון.

עוד על רווח הון:

רווח הון – דחיית תשלום המס בתמורה שלא במזומן, מנהלי –  גביית חוב חלוט של מוריש ע"י יורש, לאחר שנים רבות<<

>>האם המטבע הווירטואלי “ביטקוין” מהווה מקלט מס ? 

>>רווח הון – רווחי אקוויטי כרווחים הראויים לחלוקה לצורכי מס

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.