ביום 25.11.2013 ניתן פס"ד של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בערעורן של חברות לינור ודלגית (עמ"ה 12970-02-10 ו- 11004-07-10), שתי חברות פרטיות אשר הוחזקו בעקיפין ע"י חברה ציבורית אשר מניותיה נסחרות בבורסה, על סירוב פקיד השומה לראותן כ"חברות בית" על פי סעיף 64 לפקודה.

שתי החברות עסקו בהשכרת נכסים (שבבעלותן ככל הנראה), כמו כן בבעלות חברת לינור, בין היתר, נכס מקרקעין שהושכר עד שנת 2002 ולאחר מכן עמד ריק משוכרים ולא הניב הכנסות (להלן – הנכס). שתי החברות נמצאות בבעלות מלאה של חברת שי-לד אשר זו האחרונה הינה בבעלות מלאה של חברת אשלד בע"מ, אשר מניותיה נסחרות למסחר בבורסה.

בשנות המס 2005 עד 2007, בהן תבעה בניכוי הוצאות פחת, ארנונה ומימון בגין נכס המקרקעין האמור, ביקשה לינור להיחשב חברת בית, כמו-כן, בשנות המס 2004-2007 ביקשה דלגית לראות בה חברת בית. בהתאם לכך ביקשו שתי החברות לראות בהכנסותיהן כהכנסות חברת שי-לד תוך קיזוז הפסדיה.

על אף עמדתן של החברות כי הן מהוות חברות פרטיות ולפיכך החזקה עקיפה של הציבור בהן, כמתואר לעיל, אינה מכניסה אותן להגדרת "…חברה שיש לציבור עניין ממשי בה (להלן- חברת מעטים)" (להלן – תנאי הציבוריות), קובע ביהמ"ש כי יש לפרש את תנאי הציבוריות לאור תכלית הוראות הדיווח החלות על חברות ציבוריות עפ"י חוק ניירות ערך וכללי החשבונאות המקובלים. מאחר ובהוראות חוק ני"ע והכללים הנ"ל חייבת חברה ציבורית לכלול בדיווחיה את התוצאות העסקיות של חברות הבנות לצורך הצגת מידע כספי כישות כלכלית אחת, הרי שיש לציבור עניין ממשי.  מבחן ברור וראוי זה השאוב מהחוק והכללים האמורים מעיד כי גם אם העניין הממשי של הציבור בחברה הינו עקיף ולא ישיר, הרי תישלל היותה של החברה בחזקת "חברת מעטים".

חשוב לציין את עמדתו של פקיד השומה בקובעו כי: " נכון לקבוע שחברה המוחזקת בעקיפין ע"י הציבור בשיעור העולה על 25% הינה חברה שיש לציבור עניין ממשי בה,…".

מכאן כי גם לדעת רשות המיסים, החזקת הציבור בחישוב משוקלל (בעקיפין) בחברה ב-25% ומטה לא תפגע בחברת בת או נכדה של חברה ציבורית מלהיות חברת בית. לעניין זה ניתן להתרשם גם מעמדתו של ביהמ"ש בעניין פלפלון (ראה  מבזק מס מספר 497). (לטענת פקיד השומה שיעור ההחזקה המשוקלל של הציבור בשתי חברות אלו הינו כ28.3%).

לעניין ניכוי ההוצאות בחברת לינור בגין הנכס נקבע כי לאור העובדה שהחברה לא הציגה ראיות לכך שהתכוונה להעמיד את הנכס להשכרה (כגון: הסכמי תיווך עם מתווכים מקומיים, פרסום בעיתון, שלטי פרסום במקום וכיו"ב) ולא התכוונה להפיק ממנו הכנסה (להיפך, נמצאו ראיות לכך כי חלקו יועד להריסה וביתרתו פנו לשינוי ייעוד באותן שנים) – הרי שבתקופה הרלוונטית ניתקה לינור את הנכס ממעגל הפעילות העסקית שלה ולא פעלה להפיק ממנו הכנסה לכן לא שימש אותה בייצור הכנסתה.

לפיכך, נקבע עפ"י הוראות סעיף 17 לפקודה כי הוצאות הארנונה, הפחת והמימון בדין הנכס לתקופה זו לא יותרו בניכוי.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ממשרדנו.